26.1.07
הסיפור השבועי
האבן והחול
היה היו שני חברים שהחליטו לחצות יחד את המדבר.
בנקודה מסויימת לאורך המסלול פרצה ביניהם מחלוקת לאיזה כיוון לפנות, ובלהט הויכוח אחד מהם סטר לחברו על פניו.
פני הנסטר להטו, והוא נפגע עד עמקי נשמתו.
מבלי לומר מילה כתב באצבעו על גבי החול:
'היום חבר שלי סטר על פניי'.
לאחר תקרית זו הם המשיכו ללכת והגיעו אל נווה מדבר.
היה חם מאד, והם החליטו להתרחץ במים ולהתרענן.
המים בנווה המדבר היו קרירים ונעימים, אך גם מתעתעים, ואותו אחד שנסטר על פניו החל טובע.
חברו מיד נחלץ לעזרתו, שחה לעברו והציל אותו.
אחרי שנרגע הטובע מהזעזוע, ישב וחקק על אבן:
'היום חבר שלי הציל את חיי'.
התיישב לידו חברו ושאל:
"מדוע לאחר שסטרתי לך על פניך כתבת בחול, ואילו עכשיו אתה כותב באבן?"
חייך אליו חברו וענה לו:
"כשאנו נפגעים מחבר, עלינו לכתוב זאת בחול כדי שרוחות הסליחה יוכלו למחוק את הכאב מלבנו. אבל כשמשהו נהדר ונפלא קורה בחיינו, עלינו לחקוק אותו באבן ולזכור זאת תמיד עמוק בפנים, במקום בו הרוח לא יכולה למחוק את הזיכרון."
סיפור עממי ממקור לא ברור, עובד לעברית ע"י חמדה גלעד.
לדיון בפורום
19.1.07
הסיפור השבועי
שום ובצל
סוחר אחד של שום ובצל נהג להטעין מדי יום כעשרים שקים מלאים סחורה על פרדתו, ולהסתובב אתה בכפרים ובעיירות, למכור שם את השום והבצל לכל עקרות הבית שלא יכולות לבשל בלעדיהם.
לפעמים, כשהתארך מסעו ולא הספיק לחזור לביתו לפני רדת החשיכה, נהג להתארח לשנת לילה אצל חברו הגנן, שגר באחד הכפרים.
הגנן הכין לכבודו את חדר האורחים, והציע לו שם מיטה נוחה.
כדי לכבד את פני האורח, נהג הגנן להציב בחדר כמה אגרטלי פרחים, ובהם שושנים אדומות, ממיטב פרחי גנו.
אבל סוחר השום והבצל שלנו אף פעם לא הצליח להירדם בחדר הזה, למרות עייפותו הרבה.
הוא לא היה רגיל לריחם המשכר של הפרחים.
נעים ככל שיהיה - זה לא הריח שלו.
הוא נהג לצאת החוצה, להביא שק אחד של שום ושק אחד של בצל, להניח אותם למראשותיו, ואז יכול היה להירדם בשלווה ובנחת. אחחחחח.... אין כמו בבית, אפילו אם הוא מסריח.
(אומרים שאותו הדבר קורה עם אלכוהוליסטים: הם לא יכולים להנות מכוס מיץ תפוזים סחוטים טרי.)
ואני שואלת - כמה מקובעים אנחנו בתוך ההרגלים שלנו, עד שהם מאפילים על כל דבר זר וחדש, אפילו אם הוא שווה עשרת מונים יותר מ'נעל הבית המסמורטטת' שלנו??
סיפור עממי אפגני, עובד לעברית ע"י חמדה גלעד.
לדיון בפורום
12.1.07
הסיפור השבועי
הקפה של אלוהים
קבוצת בוגרי אוניברסיטה מבוססים היטב במקצועם נפגשו בביתו של הפרופסור הזקן שלהם. השיחה במהרה השתנתה לקיטורים על הלחץ בעבודה ובחיים.
הפרופסור הלך למטבחו להכין להם קפה וחזר עם מגש עמוס בכל מיני סוגי ספלים: מחרסינה, פלסטיק, זכוכית, קריסטל, חלק פשוטים למראה, חלק יקרים , חלק מעולים .
הוא הציע להם למזוג לעצמם את הקפה.
כאשר כל הסטודנטים-לשעבר ישבו עם ספלי הקפה בידיהם אמר הפרופסור:
"אם שמתם לב, כל הספלים הנראים יקרים נלקחו על ידכם ולא השתמשתם בפשוטים ובזולים. "
"אמנם זה אך טבעי שתרצו את הטוב ביותר לעצמכם, אבל זהו המקור לבעיות שלכם וללחץ. תהיו בטוחים שהספל לא מוסיף איכות לקפה. ברוב המקרים הוא רק יותר יקר ובמקרים מסוימים הספל אף מסתיר את מה שאנחנו שותים. מה שכולכם באמת רציתם זה את הקפה, לא את הספל, אך במודע הלכתם על הספלים הטובים ביותר...
ואז התחלתם להסתכל על ספליהם של חבריכם.
תחשבו על זה כך:
* החיים הם הקפה.
* העבודה, הכסף, והמעמד בחברה – הם הספלים.
הספלים הם רק כלים להחזיק ולהכיל את החיים, וסוג הספל שיש לנו לא מגדיר ולא משנה את איכות החיים שאנו חיים, או את טיב הקפה שאנו שותים...
לעיתים, בהתמקדות רק על הספל אנו לא מצליחים ליהנות מהקפה שהאל מעניק לנו.
אלוהים מבשל לנו את הקפה, לא את הספלים...
תיהנו מהקפה שלכם!
לאנשים המאושרים ביותר אין את הכי טוב מהכול.
הם רק מוציאים את המקסימום מהכול. "
חיו בפשטות.
אהבו בנדיבות.
היו מאד אכפתיים.
דברו בנועם.
השאירו את השאר לאלוהים.
מה אגיד לכם, אמן ואמן.
מקור הסיפור לא ידוע לי - קיבלתי במייל.
אם מישהו מכיר ויודע למי צריך לתת קרדיט על הסיפור - אנא עדכנו אותי ואוסיף.
תודה, חמדה.
לדיון בפורום
4.1.07
הסיפור השבועי
כולם מניחים הנחות
הנחות ממלאות את חייהם של בני האדם, יותר ממה שהם מודעים לכך. בדרך כלל נוהגים האנשים להתייחס למצבים שונים בחייהם על ידי הנחת הנחות מתוך המוכר והידוע להם.
זה הרגל מאד שימושי ונוח, הוא פוטר אותם מהצורך לחשוב.
סתם לדוגמה, אם אתה רואה ברחוב איש בחולצת תכלת, אתה מיד מניח שהוא שוטר, ומתייחס אליו בהתאם, אבל הרבה פעמים זה מסתבר כלא נכון. פשוט הנחת הנחה שגויה, מבלי לחשוב.
ההרגל הזה של הנחת ההנחות יכול לפעמים להיות בעוכריך - אל תתן לו לשלוט על כל מעשיך ולהכתיב את תגובותיך.
ראה למשל את המקרה של צייר השלטים, שאיבד את שכר עבודתו, בגלל שהניח הנחה מוטעית.
אשה אחת, מעשירות העיר, באה אליו וביקשה שיכין לה שלט בנוגע לכלב שלה.
היא רוצה, אמרה לו, לתלות את השלט על שער ביתה, שיראה כל מי שיגיע לבקר.
ניגש מיד האומן למלאכתו, והפיק שלט נאה עליו היה כתוב:
'זהירות, כלב נושך' .
כשראתה האשה את השלט, השליכה אותו על הרצפה בחמת זעם, וקראה: 'טיפש שכמוך! השלט שרציתי היה
'הזהרו לבל תעירו את הכלב!'
הרבה פעמים אנחנו משליכים על אחרים מהרהורי לבנו, מבלי לחשוב אם זו גם כוונתם...
סיפור סופי - מסיפורי אידריס חאן - עובד מאנגלית ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש דצמבר עבר לארכיון
הסיפור השבועי
האבן והחול
היה היו שני חברים שהחליטו לחצות יחד את המדבר.
בנקודה מסויימת לאורך המסלול פרצה ביניהם מחלוקת לאיזה כיוון לפנות, ובלהט הויכוח אחד מהם סטר לחברו על פניו.
פני הנסטר להטו, והוא נפגע עד עמקי נשמתו.
מבלי לומר מילה כתב באצבעו על גבי החול:
'היום חבר שלי סטר על פניי'.
לאחר תקרית זו הם המשיכו ללכת והגיעו אל נווה מדבר.
היה חם מאד, והם החליטו להתרחץ במים ולהתרענן.
המים בנווה המדבר היו קרירים ונעימים, אך גם מתעתעים, ואותו אחד שנסטר על פניו החל טובע.
חברו מיד נחלץ לעזרתו, שחה לעברו והציל אותו.
אחרי שנרגע הטובע מהזעזוע, ישב וחקק על אבן:
'היום חבר שלי הציל את חיי'.
התיישב לידו חברו ושאל:
"מדוע לאחר שסטרתי לך על פניך כתבת בחול, ואילו עכשיו אתה כותב באבן?"
חייך אליו חברו וענה לו:
"כשאנו נפגעים מחבר, עלינו לכתוב זאת בחול כדי שרוחות הסליחה יוכלו למחוק את הכאב מלבנו. אבל כשמשהו נהדר ונפלא קורה בחיינו, עלינו לחקוק אותו באבן ולזכור זאת תמיד עמוק בפנים, במקום בו הרוח לא יכולה למחוק את הזיכרון."
סיפור עממי ממקור לא ברור, עובד לעברית ע"י חמדה גלעד.
לדיון בפורום
19.1.07
הסיפור השבועי
שום ובצל
סוחר אחד של שום ובצל נהג להטעין מדי יום כעשרים שקים מלאים סחורה על פרדתו, ולהסתובב אתה בכפרים ובעיירות, למכור שם את השום והבצל לכל עקרות הבית שלא יכולות לבשל בלעדיהם.
לפעמים, כשהתארך מסעו ולא הספיק לחזור לביתו לפני רדת החשיכה, נהג להתארח לשנת לילה אצל חברו הגנן, שגר באחד הכפרים.
הגנן הכין לכבודו את חדר האורחים, והציע לו שם מיטה נוחה.
כדי לכבד את פני האורח, נהג הגנן להציב בחדר כמה אגרטלי פרחים, ובהם שושנים אדומות, ממיטב פרחי גנו.
אבל סוחר השום והבצל שלנו אף פעם לא הצליח להירדם בחדר הזה, למרות עייפותו הרבה.
הוא לא היה רגיל לריחם המשכר של הפרחים.
נעים ככל שיהיה - זה לא הריח שלו.
הוא נהג לצאת החוצה, להביא שק אחד של שום ושק אחד של בצל, להניח אותם למראשותיו, ואז יכול היה להירדם בשלווה ובנחת. אחחחחח.... אין כמו בבית, אפילו אם הוא מסריח.
(אומרים שאותו הדבר קורה עם אלכוהוליסטים: הם לא יכולים להנות מכוס מיץ תפוזים סחוטים טרי.)
ואני שואלת - כמה מקובעים אנחנו בתוך ההרגלים שלנו, עד שהם מאפילים על כל דבר זר וחדש, אפילו אם הוא שווה עשרת מונים יותר מ'נעל הבית המסמורטטת' שלנו??
סיפור עממי אפגני, עובד לעברית ע"י חמדה גלעד.
לדיון בפורום
12.1.07
הסיפור השבועי
הקפה של אלוהים
קבוצת בוגרי אוניברסיטה מבוססים היטב במקצועם נפגשו בביתו של הפרופסור הזקן שלהם. השיחה במהרה השתנתה לקיטורים על הלחץ בעבודה ובחיים.
הפרופסור הלך למטבחו להכין להם קפה וחזר עם מגש עמוס בכל מיני סוגי ספלים: מחרסינה, פלסטיק, זכוכית, קריסטל, חלק פשוטים למראה, חלק יקרים , חלק מעולים .
הוא הציע להם למזוג לעצמם את הקפה.
כאשר כל הסטודנטים-לשעבר ישבו עם ספלי הקפה בידיהם אמר הפרופסור:
"אם שמתם לב, כל הספלים הנראים יקרים נלקחו על ידכם ולא השתמשתם בפשוטים ובזולים. "
"אמנם זה אך טבעי שתרצו את הטוב ביותר לעצמכם, אבל זהו המקור לבעיות שלכם וללחץ. תהיו בטוחים שהספל לא מוסיף איכות לקפה. ברוב המקרים הוא רק יותר יקר ובמקרים מסוימים הספל אף מסתיר את מה שאנחנו שותים. מה שכולכם באמת רציתם זה את הקפה, לא את הספל, אך במודע הלכתם על הספלים הטובים ביותר...
ואז התחלתם להסתכל על ספליהם של חבריכם.
תחשבו על זה כך:
* החיים הם הקפה.
* העבודה, הכסף, והמעמד בחברה – הם הספלים.
הספלים הם רק כלים להחזיק ולהכיל את החיים, וסוג הספל שיש לנו לא מגדיר ולא משנה את איכות החיים שאנו חיים, או את טיב הקפה שאנו שותים...
לעיתים, בהתמקדות רק על הספל אנו לא מצליחים ליהנות מהקפה שהאל מעניק לנו. אלוהים מבשל לנו את הקפה, לא את הספלים...
תיהנו מהקפה שלכם!
לאנשים המאושרים ביותר אין את הכי טוב מהכול.
הם רק מוציאים את המקסימום מהכול. "
חיו בפשטות.
אהבו בנדיבות.
היו מאד אכפתיים.
דברו בנועם.
השאירו את השאר לאלוהים.
מה אגיד לכם, אמן ואמן.
מקור הסיפור לא ידוע לי - קיבלתי במייל.
אם מישהו מכיר ויודע למי צריך לתת קרדיט על הסיפור - אנא עדכנו אותי ואוסיף.
תודה, חמדה.
לדיון בפורום
4.1.07
הסיפור השבועי
כולם מניחים הנחות
הנחות ממלאות את חייהם של בני האדם, יותר ממה שהם מודעים לכך. בדרך כלל נוהגים האנשים להתייחס למצבים שונים בחייהם על ידי הנחת הנחות מתוך המוכר והידוע להם.
זה הרגל מאד שימושי ונוח, הוא פוטר אותם מהצורך לחשוב.
סתם לדוגמה, אם אתה רואה ברחוב איש בחולצת תכלת, אתה מיד מניח שהוא שוטר, ומתייחס אליו בהתאם, אבל הרבה פעמים זה מסתבר כלא נכון. פשוט הנחת הנחה שגויה, מבלי לחשוב.
ההרגל הזה של הנחת ההנחות יכול לפעמים להיות בעוכריך - אל תתן לו לשלוט על כל מעשיך ולהכתיב את תגובותיך.
ראה למשל את המקרה של צייר השלטים, שאיבד את שכר עבודתו, בגלל שהניח הנחה מוטעית.
אשה אחת, מעשירות העיר, באה אליו וביקשה שיכין לה שלט בנוגע לכלב שלה.
היא רוצה, אמרה לו, לתלות את השלט על שער ביתה, שיראה כל מי שיגיע לבקר.
ניגש מיד האומן למלאכתו, והפיק שלט נאה עליו היה כתוב:
כשראתה האשה את השלט, השליכה אותו על הרצפה בחמת זעם, וקראה: 'טיפש שכמוך! השלט שרציתי היה
הרבה פעמים אנחנו משליכים על אחרים מהרהורי לבנו, מבלי לחשוב אם זו גם כוונתם...
סיפור סופי - מסיפורי אידריס חאן - עובד מאנגלית ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש דצמבר עבר לארכיון