11.1.08
שלוש מטרות עמדו לנגד עינינו בנסיעה לניו יורק:
בילויים, קניות ואוכל.
או שמא צריך לשנות את הסדר, כדי לא לחטוא לאמת?
אוכל, קניות ובילויים.
הדוניזם צרוף.
אני לקחתי חודש חופש ממשטר האכילה שלי (שבוע לפני הנסיעה, שבועיים בנסיעה, ושבוע אחרי כדי לנסות לתקן בו ולמחוק ראיות...) ואיה הכריזה “Apres moi le deluge”, אחרי שהיא תחזור מהנסיעה היא כבר תעשה כל מה שצריך כדי להדק חור או שניים נוספים בחגורה.
מצויידות בהחלטות כאלו קריטיות לגזרתנו, הסתערנו על כל מדריכי המסעדות של ניו יורק, ובחרנו לעצמנו רשימה של כעשרים מסעדות שנרצה לבקר בהן.
ידענו שלא נגיע לכולן.
קודם כל - אנחנו לא רוטשילדיות.
ובמסעדות הטובות של ניו יורק צריך הרבה כסף.
ושנית - כמה מהטובות הן אולי באמת טובות, אפילו מצויינות, אבל לא לטעמנו.
ציור אבסטרקטי של שף על צלחת גדולה בעזרת שני ממרחים בצבעים מנוגדים לא ממש משביע אותנו, אפילו אם הוא מקושט בשבבי כמהין.
אנחנו רצינו א-ו-כ-ל, והרבה!
רק טבעי הוא שמסעדת פיטר לוגר תהיה בין הראשונות בנבחרת. ההמלצות עליה מגיעות מכאן ועד....אמריקה. הספר "1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות" מגדיר אותה כמסעדת הסטייקים הטובה ביותר לא רק בניו יורק אלא בכל אמריקה. מי אני שאחלוק עליו.
התחלתי לעשות מחקר:
בדקתי את אתר האינטרנט של המסעדה, בחנתי את התפריטים, קראתי המלצות ב - Trip Advisor וב - Virtual Tourist ששם ניתן למצוא רשמים של סתם אנשים רגילים מן השורה ולא מבקרי מסעדות משוחדים או יחצ"נים מטעם (גם אותם קראתי).
בסופו של דבר, כמה ימים לפני שעזבנו את הארץ, הרמתי טלפון להזמין. איזו אופטימיות נאיבית.
הכל היה מלא, לצהריים ולערב, למשך כל השבוע הראשון של השהייה שלנו בניו יורק. אבל אני, שריח הסטייק - אפילו הוירטואלי - כבר עירפל את חושיי, קצת התעקשתי, ואכן הצליחו למצוא לנו מקום באחד הימים, בשעה מאד ביזארית: 16:40. זה כבר לא צהריים, זה עדיין לא ערב, זה שובר את היום בדיוק במקום שלא צריך לשבור אותו. אבל המזל עלול שלא לחייך אלינו פעם נוספת, אז מהר הסכמתי! איה אמרה שנסדר את היום כך שזו תהיה ארוחתנו העיקרית, ואולי היחידה. שנגיע רעבות ונתענג על האוכל.
המסעדה שוכנת בברוקלין. הרכבות התחתיות היחידות שמגיעות לשם הן J, M או Z - מה שאומר שכמעט מכל מיקום מרכזי במנהטן צריך לעשות החלפה לפחות פעם אחת. (הכי טוב בדלאנסי). יורדים בתחנה הראשונה אחרי שהרכבת מסיימת את הנסיעה על גשר וויליאמסבורג. התחנה נקראת Marcy Ave. וכשיוצאים ממנה יש ללכת בערך 10 דקות על רחוב ברודוויי, עד שמגיעים לבית מספר 178. הנסיעה הזאת היתה נסיעת הפרידה של איה מהרכבת התחתית, על אף שהיה זה רק יומנו השני בניו יורק. מכאן והלאה פרנסנו באופן בלעדי את נהגי המוניות הצהובות.
מונית מפיטר לוגר חזרה למיד-טאון מנהטן, בלילה - סיפור של כ - 25$. קטן על מי שמשאיר כמעט שתי מאיות לארוחה צנועה, ובהחלט מומלץ. הדרך מתחנת הרכבת למסעדה וחזרה היא לא ממש נעימה, בעיקר בלילה.
ומי שבכלל רוצה להתפרע - יכול להזמין לו כזאת לימוזנה:
היא עמדה שם בפתח המסעדה כשיצאנו, רואים את הנהג שלה עומד ומבריק אותה במטלית לקראת יציאתו של ה - VIP שבטח סעד את לבו בפנים.
אבל רגע, אנחנו עדיין בכניסה. לא ביציאה.
מאחורי קיר הלבנים החום, הפשוט כל כך למראה, מסתתרת מסעדה מאד מהודרת. העיצוב איננו מודרני, הכל עשוי עץ כבד, כהה. אבל התאורה יפה, הכל משדר מין יוקרה של מוסד ותיק, אווירה טובה של מקום שרוצים להיות בו, הריחות הנישאים בחלל משגעים. המסעדה הומה מפה לפה, אין אף שולחן ריק, רוב הסועדים באים חבורות חבורות או משפחות משפחות, נדמה לי שהיינו היחידות שסעדו בזוג.
בדחילו ורחימו מסרנו את השם שלנו - מה יהיה אם לא ימצאו את ההזמנה שלנו? יחד אתנו עמדו בתור עוד כעשרים אנשים, כולם עם הזמנות כמונו!
אבל לא נאלצנו להמתין הרבה. משהו כמו רבע שעה עד עשרים רגע. מנהל המסעדה או מנהל המשמרת החזיק בידו גיליון נייר ענק מקופל לשניים ועליו עשרות שמות של כל המוזמנים כתובים בעפרון. הוא כל הזמן שינה ומחק והזיז וסימן במרקר צהוב, וואו לא מקנאה בו. אני בטוח הייתי עושה שם סמטוחה עם לחץ כזה מסביב.
אגב, כל הצוות - והוא גדול מאד - גברים בלבד!
כשהתיישבנו לשולחן הצביעו לנו על מתלה למעילים, וניגשנו לתלות אותם שם על קולבי עץ כבדים. אבל היה לנו קר!! ביום של 0 מעלות, מיזוג האוויר פעל שם על קירור... אני מניחה שזה בשביל לווסת את הבל נשימתם החמה של המוני הסועדים, אבל אנחנו שישבנו ממש מתחת למזגן פשוט רעדנו מקור. עשינו כמה גיחות למתלה המעילים, בהתחלה הבאנו רק את הצעיפים והתעטפנו בהם, וכשלא התחממנו - הבאנו גם את המעילים. פנינו למלצר ושאלנו אם ניתן להוריד קצת את דרגת הקור, הוא חזר ואמר לנו - כמי שיודע שזו בעיה אבל יודע גם שאין מה לעשות אתה: "ביקשתי. מה הם יעשו עם זה - אני לא יודע..."
כמובן שלא עשו כלום.
שנגיע לאוכל?
כל כך הרבה שמעתי על סלט העגבניות המהולל של פיטר לוגר. החיך נמלא ריר רק למקרא התיאורים: עגבניות גדולות, בשרניות, שמגודלות במיוחד עבור המסעדה הזאת וטעמן טעם גן עדן. כמובן שהזמנו.
עם בצל או בלי בצל? שאל המלצר.
ואנחנו, שדימיינו לנו נתחי עגבניה עסיסיים עטופים באיזה רוטב שלא בא כמוהו אל פינו - חשבנו שקצת בצל יכול רק להקפיץ את הסלט למעלה, וענינו בחיוב. כן, עם בצל.
זה מה שקיבלנו:
למי שלא מפענח נכון את התמונה - הנה ההסבר:
על צלחת אובאלית נחו 4 פרוסות עגבניה (כולן שייכות לעגבניה אחת!) כשהן מופרדות על ידי שתי פרוסות עבות של בצל חי, מדמיע וחריף עד כדי אי יכולת לאכול אותו. זהו.
זה היה הסלט המפורסם. איה ואני הבטנו אחת בשניה, ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. לא נלווה לסלט הזה שום רוטב, אפילו לא בזקו על העגבניות מלחפלפל... ככה, פרסו עגבניה, פרסו חצי בצל, סידרו לסירוגין והביאו לשולחן, סומכים על טעם העגבניה שתעשה את המנה.
ובכן, היא לא ממש עשתה.
עגבניה רגילה לגמרי. לא טעימה במיוחד, אבל גם לא לא טעימה. סתם קרה.
איה החליטה לשאול את המלצר אם הסלט הזה לא בא עם רוטב כלשהו, וזכתה ממנו למבט מתנשא של מי שבז לבורותם של "הלא מבינים" איפה הם נמצאים!
הוא הצביע על מיכל רוטב קטן שהיה מונח מלכתחילה על השולחן, בכלל לא שמנו לב אליו. לי הוא נראה כמו קטשופ, אבל בדיעבד הסתבר שזה "הרוטב הסודי" לבשר של פיטר לוגר שאתם יכולים לקרוא עליו כאן. אוי לבושה, איך לא ידענו...
טוב, ניסינו לזלף את הרוטב על העגבניה. זה לא שיפר את טעמה. ובכל אופן, עם הרוטב או בלי הרוטב - זו היתה העגבניה הכי יקרה שאכלנו בחיים שלנו: $10.95 ואחרי הוספת המס והטיפ - כ-60 ש"ח לעגבניה אחת.
התנחמנו בלחם:
גם הוא לא היה מי יודע מה מלהיב, בעיקר לאור העובדה שאף אחד לא טרח לחמם אותו קצת. בסלסלה נחו שלושה סוגי לחם: לחמניה קטנה ממולאת בצל חי קצוץ (בטח שאריות הבצל שהסועדים שהזמינו סלט עגבניות משאירים בצלחת בגלל חריפותו), לחמניות מאורכות מצופות בזרעוני קימל, ולחמניות לבנות ריקות, רגילות. אין טענות ללחם, הוא היה בסדר והעובדה היא שחיסלנו סלסלה שלמה יחד עם חמאה טעימה וביקשנו תוספת לחם. זוכרים שאמרנו שזו תהיה הארוחה היחידה שלנו באותו יום? היינו מורעבות!
ואז הגיע הבשר...
סטייק פורטרהאוס לשניים, $83.90 (כמעט 400 ש"ח אחרי מיסים וטיפ!).
הסטייק היה מעולה. כל כך מעולה שלא הספקנו אפילו לצלם אותו בטרם נבלע על ידינו! הדבר היחיד שיש לנו להראות לכם זו הצלחת הריקה, עם מיצי הצלייה של הבשר ושאריות החמאה בהן "הבריקו" את הבשר. כך קוראים לזה כאן, להוסיף shine.
אגב, מאחורי הצלחת אפשר לראות בתמונה את כלי הרוטב האגדי שלהם. ניסינו אותו גם על העגבניות וגם על הבשר, אני יכולה לחיות בלעדיו אם כי נדמה לי שאיה דווקא אהבה אותו.
תמונה נוספת של ה"אקס-סטייק" היא זו של העצם המרכזית שלו, או מה שנשאר ממנה אחרי שגירדנו את כל מה שניתן היה לאכול בלי לשבור שיניים:
למנת הבשר נלוותה התוספת שהזמנו: תרד מוקרם שהיה פשוט אלוהי. אין לי מילה אחרת לתאר את טעמו המעודן:
גם ממנו לא רואים הרבה בתמונה, כי פשוט טרפנו לפני שחשבנו על הצילום.
הסטייק הענק - שהמלצר חותך אותו לנתחים קטנים ומחלק לצלחות של שני הסועדים, וכן מנת התרד, היו גולת הכותרת של הארוחה והסיבה המוצדקת להגיע לשם. היה טעים, טעים, טעים. רך, נימוח בפה, מלא טעמים אמיתיים של בשר, והכי מתקרב לסטייקים האגדיים שטחנתי בארגנטינה. אני באתי על סיפוקי!
מנה נוספת שהמסעדה מפורסמת בה ולדעתי אפשר לדלג עליה, היא עוגת הגבינה עם הררי הקצפת הביתית שלהם, ה"שלאג" הידוע. לטעמי הקצפת היתה כבדה וסמיכה מדי ולא מספיק מתוקה, ועוגת הגבינה - ניו יורקית טיפוסית, לא יוצאת מגדר הרגיל. הצטערתי שהחלפתי את טעם הסטייק בטעם העוגה, אבל נו, אי אפשר היה להיות שם ולא לטעום מנה שכולם כל כך מהללים.
הנה כמה הערות כלליות על מסעדות בניו יורק:
1 - בכל מסעדה מקבלים לשולחן מים קרים, חופשי, בלי לבקש בכלל. מקסימום שואלים אותך אם אתה מעדיף מים מיוחדים על פני מי ברז, אבל כמעט ולא נתקלתי במישהו שמזמין מים מינרליים. מי הברז טעימים מאד.
2 - אל תחשבו אפילו לצאת מהמסעדה עם פחות מ - 20% טיפ למלצר. זה הסטנדרט. בארוחות יקרות - הטיפ לבדו יכול להגיע למחיר של ארוחה ממוצעת בארץ. בחלק מהמסעדות הם כבר מוסיפים מראש את הטיפ לחשבון, בעיקר אם משלמים בכרטיס אשראי. באחרות, מופיעה לפעמים למטה שורה שאומרת: "טיפ מומלץ כך וכך וכך" - ממש נוקבים בסכום והוא בדרך כלל נע באמת סביב ה - 20%.
3 - חשוב לזכור שלכל המחירים המצויינים בתפריט מתווספים גם כל מיני מיסים. לא הצלחתי לפענח את הקוד. לפעמים זה משהו כמו 7%, לפעמים 10%, לפעמים שניים שלושה סוגים שונים של מיסים, לך תדע. זו תוספת די נכבדת למחיר הארוחה.
4 - לא להתייאש אם אתם מנסים להזמין מקום ודוחים אתכם בטענה שאין מקום. פשוט להגיע למסעדה, להצטייד בקצת סבלנות ולהמתין בתור כ - walk-in. תמיד יש להם קצת מקומות ללקוחות מזדמנים.
5 - המסעדות הטובות בארץ הן ברמה שאין להתבייש בה. יצירתיות, נועזות, טעימות הרבה יותר! וגם יותר זולות.
מי שנוסע לניו יורק בעיקר בשביל לאכול - כדאי שיתכנן את ביקורו שיפול על "שבוע המסעדות" שהוא לא בדיוק שבוע אלא שבועיים, ולא רק פעם אחת בשנה כי אם פעמיים. במהלך חגיגת המסעדות הזאת אפשר לאכול טוב ברשימה ארוכה של מסעדות בכ - $20 לסועד. כמובן שגם על זה מתווספים המיסים והטיפ והשתיה והקינוח וכו', וזה ממש לא מתחיל ונגמר ב - $20, אבל ללא כל ספק זה דיל משתלם. ניתן לברר את התאריכים המדוייקים באתרי המידע על העיר ניו יורק.
אז עד כאן להפעם הדיווח הקולינארי שלנו. בהמשך אכתוב את רשמינו ממסעדות נוספות, בין היתר פסטיס, כץ דלי, טודאי, קרמיינ'ס ועוד.
פנו לכם מקום בבטן והצטרפו אלינו לארוחות... החשבון עלינו!
ונדמה לי, אם אני לא טועה, שבפעמים הבאות השתדלנו יותר עם התמונות! צילמנו לפני שחיסלנו... כך שיהיה גם מה לראות...
לדיון בפורום
חודש דצמבר עבר לארכיון
מסעדת פיטר לוגר - ניו יורק
שלוש מטרות עמדו לנגד עינינו בנסיעה לניו יורק:
בילויים, קניות ואוכל.
או שמא צריך לשנות את הסדר, כדי לא לחטוא לאמת?
אוכל, קניות ובילויים.
הדוניזם צרוף.
אני לקחתי חודש חופש ממשטר האכילה שלי (שבוע לפני הנסיעה, שבועיים בנסיעה, ושבוע אחרי כדי לנסות לתקן בו ולמחוק ראיות...) ואיה הכריזה “Apres moi le deluge”, אחרי שהיא תחזור מהנסיעה היא כבר תעשה כל מה שצריך כדי להדק חור או שניים נוספים בחגורה.
מצויידות בהחלטות כאלו קריטיות לגזרתנו, הסתערנו על כל מדריכי המסעדות של ניו יורק, ובחרנו לעצמנו רשימה של כעשרים מסעדות שנרצה לבקר בהן.
ידענו שלא נגיע לכולן.
קודם כל - אנחנו לא רוטשילדיות.
ובמסעדות הטובות של ניו יורק צריך הרבה כסף.
ושנית - כמה מהטובות הן אולי באמת טובות, אפילו מצויינות, אבל לא לטעמנו.
ציור אבסטרקטי של שף על צלחת גדולה בעזרת שני ממרחים בצבעים מנוגדים לא ממש משביע אותנו, אפילו אם הוא מקושט בשבבי כמהין.
אנחנו רצינו א-ו-כ-ל, והרבה!
רק טבעי הוא שמסעדת פיטר לוגר תהיה בין הראשונות בנבחרת. ההמלצות עליה מגיעות מכאן ועד....אמריקה. הספר "1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות" מגדיר אותה כמסעדת הסטייקים הטובה ביותר לא רק בניו יורק אלא בכל אמריקה. מי אני שאחלוק עליו.
התחלתי לעשות מחקר:
בדקתי את אתר האינטרנט של המסעדה, בחנתי את התפריטים, קראתי המלצות ב - Trip Advisor וב - Virtual Tourist ששם ניתן למצוא רשמים של סתם אנשים רגילים מן השורה ולא מבקרי מסעדות משוחדים או יחצ"נים מטעם (גם אותם קראתי).
בסופו של דבר, כמה ימים לפני שעזבנו את הארץ, הרמתי טלפון להזמין. איזו אופטימיות נאיבית.
הכל היה מלא, לצהריים ולערב, למשך כל השבוע הראשון של השהייה שלנו בניו יורק. אבל אני, שריח הסטייק - אפילו הוירטואלי - כבר עירפל את חושיי, קצת התעקשתי, ואכן הצליחו למצוא לנו מקום באחד הימים, בשעה מאד ביזארית: 16:40. זה כבר לא צהריים, זה עדיין לא ערב, זה שובר את היום בדיוק במקום שלא צריך לשבור אותו. אבל המזל עלול שלא לחייך אלינו פעם נוספת, אז מהר הסכמתי! איה אמרה שנסדר את היום כך שזו תהיה ארוחתנו העיקרית, ואולי היחידה. שנגיע רעבות ונתענג על האוכל.
המסעדה שוכנת בברוקלין. הרכבות התחתיות היחידות שמגיעות לשם הן J, M או Z - מה שאומר שכמעט מכל מיקום מרכזי במנהטן צריך לעשות החלפה לפחות פעם אחת. (הכי טוב בדלאנסי). יורדים בתחנה הראשונה אחרי שהרכבת מסיימת את הנסיעה על גשר וויליאמסבורג. התחנה נקראת Marcy Ave. וכשיוצאים ממנה יש ללכת בערך 10 דקות על רחוב ברודוויי, עד שמגיעים לבית מספר 178. הנסיעה הזאת היתה נסיעת הפרידה של איה מהרכבת התחתית, על אף שהיה זה רק יומנו השני בניו יורק. מכאן והלאה פרנסנו באופן בלעדי את נהגי המוניות הצהובות.
מונית מפיטר לוגר חזרה למיד-טאון מנהטן, בלילה - סיפור של כ - 25$. קטן על מי שמשאיר כמעט שתי מאיות לארוחה צנועה, ובהחלט מומלץ. הדרך מתחנת הרכבת למסעדה וחזרה היא לא ממש נעימה, בעיקר בלילה.
ומי שבכלל רוצה להתפרע - יכול להזמין לו כזאת לימוזנה:
היא עמדה שם בפתח המסעדה כשיצאנו, רואים את הנהג שלה עומד ומבריק אותה במטלית לקראת יציאתו של ה - VIP שבטח סעד את לבו בפנים.
אבל רגע, אנחנו עדיין בכניסה. לא ביציאה.
מאחורי קיר הלבנים החום, הפשוט כל כך למראה, מסתתרת מסעדה מאד מהודרת. העיצוב איננו מודרני, הכל עשוי עץ כבד, כהה. אבל התאורה יפה, הכל משדר מין יוקרה של מוסד ותיק, אווירה טובה של מקום שרוצים להיות בו, הריחות הנישאים בחלל משגעים. המסעדה הומה מפה לפה, אין אף שולחן ריק, רוב הסועדים באים חבורות חבורות או משפחות משפחות, נדמה לי שהיינו היחידות שסעדו בזוג.
בדחילו ורחימו מסרנו את השם שלנו - מה יהיה אם לא ימצאו את ההזמנה שלנו? יחד אתנו עמדו בתור עוד כעשרים אנשים, כולם עם הזמנות כמונו!
אבל לא נאלצנו להמתין הרבה. משהו כמו רבע שעה עד עשרים רגע. מנהל המסעדה או מנהל המשמרת החזיק בידו גיליון נייר ענק מקופל לשניים ועליו עשרות שמות של כל המוזמנים כתובים בעפרון. הוא כל הזמן שינה ומחק והזיז וסימן במרקר צהוב, וואו לא מקנאה בו. אני בטוח הייתי עושה שם סמטוחה עם לחץ כזה מסביב.
אגב, כל הצוות - והוא גדול מאד - גברים בלבד!
כשהתיישבנו לשולחן הצביעו לנו על מתלה למעילים, וניגשנו לתלות אותם שם על קולבי עץ כבדים. אבל היה לנו קר!! ביום של 0 מעלות, מיזוג האוויר פעל שם על קירור... אני מניחה שזה בשביל לווסת את הבל נשימתם החמה של המוני הסועדים, אבל אנחנו שישבנו ממש מתחת למזגן פשוט רעדנו מקור. עשינו כמה גיחות למתלה המעילים, בהתחלה הבאנו רק את הצעיפים והתעטפנו בהם, וכשלא התחממנו - הבאנו גם את המעילים. פנינו למלצר ושאלנו אם ניתן להוריד קצת את דרגת הקור, הוא חזר ואמר לנו - כמי שיודע שזו בעיה אבל יודע גם שאין מה לעשות אתה: "ביקשתי. מה הם יעשו עם זה - אני לא יודע..."
כמובן שלא עשו כלום.
שנגיע לאוכל?
כל כך הרבה שמעתי על סלט העגבניות המהולל של פיטר לוגר. החיך נמלא ריר רק למקרא התיאורים: עגבניות גדולות, בשרניות, שמגודלות במיוחד עבור המסעדה הזאת וטעמן טעם גן עדן. כמובן שהזמנו.
עם בצל או בלי בצל? שאל המלצר.
ואנחנו, שדימיינו לנו נתחי עגבניה עסיסיים עטופים באיזה רוטב שלא בא כמוהו אל פינו - חשבנו שקצת בצל יכול רק להקפיץ את הסלט למעלה, וענינו בחיוב. כן, עם בצל.
זה מה שקיבלנו:
למי שלא מפענח נכון את התמונה - הנה ההסבר:
על צלחת אובאלית נחו 4 פרוסות עגבניה (כולן שייכות לעגבניה אחת!) כשהן מופרדות על ידי שתי פרוסות עבות של בצל חי, מדמיע וחריף עד כדי אי יכולת לאכול אותו. זהו.
זה היה הסלט המפורסם. איה ואני הבטנו אחת בשניה, ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. לא נלווה לסלט הזה שום רוטב, אפילו לא בזקו על העגבניות מלחפלפל... ככה, פרסו עגבניה, פרסו חצי בצל, סידרו לסירוגין והביאו לשולחן, סומכים על טעם העגבניה שתעשה את המנה.
ובכן, היא לא ממש עשתה.
עגבניה רגילה לגמרי. לא טעימה במיוחד, אבל גם לא לא טעימה. סתם קרה.
איה החליטה לשאול את המלצר אם הסלט הזה לא בא עם רוטב כלשהו, וזכתה ממנו למבט מתנשא של מי שבז לבורותם של "הלא מבינים" איפה הם נמצאים!
הוא הצביע על מיכל רוטב קטן שהיה מונח מלכתחילה על השולחן, בכלל לא שמנו לב אליו. לי הוא נראה כמו קטשופ, אבל בדיעבד הסתבר שזה "הרוטב הסודי" לבשר של פיטר לוגר שאתם יכולים לקרוא עליו כאן. אוי לבושה, איך לא ידענו...
טוב, ניסינו לזלף את הרוטב על העגבניה. זה לא שיפר את טעמה. ובכל אופן, עם הרוטב או בלי הרוטב - זו היתה העגבניה הכי יקרה שאכלנו בחיים שלנו: $10.95 ואחרי הוספת המס והטיפ - כ-60 ש"ח לעגבניה אחת.
התנחמנו בלחם:
גם הוא לא היה מי יודע מה מלהיב, בעיקר לאור העובדה שאף אחד לא טרח לחמם אותו קצת. בסלסלה נחו שלושה סוגי לחם: לחמניה קטנה ממולאת בצל חי קצוץ (בטח שאריות הבצל שהסועדים שהזמינו סלט עגבניות משאירים בצלחת בגלל חריפותו), לחמניות מאורכות מצופות בזרעוני קימל, ולחמניות לבנות ריקות, רגילות. אין טענות ללחם, הוא היה בסדר והעובדה היא שחיסלנו סלסלה שלמה יחד עם חמאה טעימה וביקשנו תוספת לחם. זוכרים שאמרנו שזו תהיה הארוחה היחידה שלנו באותו יום? היינו מורעבות!
ואז הגיע הבשר...
סטייק פורטרהאוס לשניים, $83.90 (כמעט 400 ש"ח אחרי מיסים וטיפ!).
הסטייק היה מעולה. כל כך מעולה שלא הספקנו אפילו לצלם אותו בטרם נבלע על ידינו! הדבר היחיד שיש לנו להראות לכם זו הצלחת הריקה, עם מיצי הצלייה של הבשר ושאריות החמאה בהן "הבריקו" את הבשר. כך קוראים לזה כאן, להוסיף shine.
אגב, מאחורי הצלחת אפשר לראות בתמונה את כלי הרוטב האגדי שלהם. ניסינו אותו גם על העגבניות וגם על הבשר, אני יכולה לחיות בלעדיו אם כי נדמה לי שאיה דווקא אהבה אותו.
תמונה נוספת של ה"אקס-סטייק" היא זו של העצם המרכזית שלו, או מה שנשאר ממנה אחרי שגירדנו את כל מה שניתן היה לאכול בלי לשבור שיניים:
למנת הבשר נלוותה התוספת שהזמנו: תרד מוקרם שהיה פשוט אלוהי. אין לי מילה אחרת לתאר את טעמו המעודן:
גם ממנו לא רואים הרבה בתמונה, כי פשוט טרפנו לפני שחשבנו על הצילום.
הסטייק הענק - שהמלצר חותך אותו לנתחים קטנים ומחלק לצלחות של שני הסועדים, וכן מנת התרד, היו גולת הכותרת של הארוחה והסיבה המוצדקת להגיע לשם. היה טעים, טעים, טעים. רך, נימוח בפה, מלא טעמים אמיתיים של בשר, והכי מתקרב לסטייקים האגדיים שטחנתי בארגנטינה. אני באתי על סיפוקי!
מנה נוספת שהמסעדה מפורסמת בה ולדעתי אפשר לדלג עליה, היא עוגת הגבינה עם הררי הקצפת הביתית שלהם, ה"שלאג" הידוע. לטעמי הקצפת היתה כבדה וסמיכה מדי ולא מספיק מתוקה, ועוגת הגבינה - ניו יורקית טיפוסית, לא יוצאת מגדר הרגיל. הצטערתי שהחלפתי את טעם הסטייק בטעם העוגה, אבל נו, אי אפשר היה להיות שם ולא לטעום מנה שכולם כל כך מהללים.
הנה כמה הערות כלליות על מסעדות בניו יורק:
1 - בכל מסעדה מקבלים לשולחן מים קרים, חופשי, בלי לבקש בכלל. מקסימום שואלים אותך אם אתה מעדיף מים מיוחדים על פני מי ברז, אבל כמעט ולא נתקלתי במישהו שמזמין מים מינרליים. מי הברז טעימים מאד.
2 - אל תחשבו אפילו לצאת מהמסעדה עם פחות מ - 20% טיפ למלצר. זה הסטנדרט. בארוחות יקרות - הטיפ לבדו יכול להגיע למחיר של ארוחה ממוצעת בארץ. בחלק מהמסעדות הם כבר מוסיפים מראש את הטיפ לחשבון, בעיקר אם משלמים בכרטיס אשראי. באחרות, מופיעה לפעמים למטה שורה שאומרת: "טיפ מומלץ כך וכך וכך" - ממש נוקבים בסכום והוא בדרך כלל נע באמת סביב ה - 20%.
3 - חשוב לזכור שלכל המחירים המצויינים בתפריט מתווספים גם כל מיני מיסים. לא הצלחתי לפענח את הקוד. לפעמים זה משהו כמו 7%, לפעמים 10%, לפעמים שניים שלושה סוגים שונים של מיסים, לך תדע. זו תוספת די נכבדת למחיר הארוחה.
4 - לא להתייאש אם אתם מנסים להזמין מקום ודוחים אתכם בטענה שאין מקום. פשוט להגיע למסעדה, להצטייד בקצת סבלנות ולהמתין בתור כ - walk-in. תמיד יש להם קצת מקומות ללקוחות מזדמנים.
5 - המסעדות הטובות בארץ הן ברמה שאין להתבייש בה. יצירתיות, נועזות, טעימות הרבה יותר! וגם יותר זולות.
מי שנוסע לניו יורק בעיקר בשביל לאכול - כדאי שיתכנן את ביקורו שיפול על "שבוע המסעדות" שהוא לא בדיוק שבוע אלא שבועיים, ולא רק פעם אחת בשנה כי אם פעמיים. במהלך חגיגת המסעדות הזאת אפשר לאכול טוב ברשימה ארוכה של מסעדות בכ - $20 לסועד. כמובן שגם על זה מתווספים המיסים והטיפ והשתיה והקינוח וכו', וזה ממש לא מתחיל ונגמר ב - $20, אבל ללא כל ספק זה דיל משתלם. ניתן לברר את התאריכים המדוייקים באתרי המידע על העיר ניו יורק.
אז עד כאן להפעם הדיווח הקולינארי שלנו. בהמשך אכתוב את רשמינו ממסעדות נוספות, בין היתר פסטיס, כץ דלי, טודאי, קרמיינ'ס ועוד.
פנו לכם מקום בבטן והצטרפו אלינו לארוחות... החשבון עלינו!
ונדמה לי, אם אני לא טועה, שבפעמים הבאות השתדלנו יותר עם התמונות! צילמנו לפני שחיסלנו... כך שיהיה גם מה לראות...
נכתב ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש דצמבר עבר לארכיון