20.10.06
סיפור השבוע
הכל יחסי
'הלוואי שייגמר כבר השיעור' לחשה תלמידה לחברתה בכתה.
'הלוואי שייגמר כבר היום' לחש הפקיד לפקידה שישבה לידו.
'מתי כבר ייגמר השבוע הזה' רטן פועל הבניין מעל הפיגומים.
'מתי יגיע כבר סוף החודש' חשב המנהל העסוק.
'שייעברו כבר שלוש השנים!' כתב חייל במכתב לחברתו.
ורק זוג מבוגרים שישבו על ספסל מול השמש השוקעת בים, הביטו ברוך זה בפני זו אחזו ידיים ואמרו יחד:
'הלוואי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם'
נו, אז תגידו, לא הכל יחסי בחיים?
תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
13.10.06
סיפור השבוע
נראה אותך...
סוחר אחד, שטייל להנאתו את טיול הבוקר שלו על שפת הים, ראה בן אדם מתכופף על החוף, וממלא כוס קטנה בחול ים.
עקב אחריו הסוחר במבטו, וראה כי הוא ממלא את הכוס בחול מצד ימין, ואחר כך מרוקן את תוכנה אל ערימה של חול לשמאלו.
תמה הסוחר לפשר המעשה, והחליט לגשת אליו ולשאול אותו מה בדיוק הוא עושה.
'אני בידהאטא, הגורל', ענה לו האיש, 'ואני מודד את מנת האוכל שיקבל כל אדם היום.'
הסוחר השמיע נחרת זילזול: 'מה אתה אומר! באמת? אתה יכול לעשות את זה? אני קורא עליך תגר, נראה אותך מונע ממני את ארוחת הצהריים שלי היום, או מקטין את כמותה!'
'כרצונך' ענה לו בידהאטא
הלך הסוחר אל השוק, קנה דג גדול, והביא אותו הביתה אל אשתו כדי שתבשל לו את ארוחת הצהריים.
אחר כך נפנה לטפל בענייניו, ולקראת שעת צהרים, כשגבר עליו רעבונו, הלך הביתה לאכול.
אשתו הגישה לו את הדג הגדול שבישלה, והוא חשב לעצמו בחיוך: הגורל הזה, בידהאטא, אמר שביכולתו למנוע ממני את ארוחתי... נראה אותו... הדג הזה כל כך גדול עסיסי וריחני, ואני הולך להתענג עליו! ' ועוד הוא חושב כך, בא לו לפרוץ בצחוק גדול על הגורל ועל האנשים הטפשים שמאמינים בו.
צחוקו היה כל כך גדול, שאשתו במטבח חשבה שהוא צוחק עליה ועל הדרך בה בישלה את הדג.
היא החלה לקלל אותו ולהטיח בו עלבונות.
הסוחר כל כך התרגז על שאשתו מחציפה פנים כנגדו בשעה שהוא לא עשה דבר כדי להרגיזה, והתרגז באמת. כל כך התרגז עד שהאוכל נתקע לו בגרון.
הוא קם ועזב את הבית בכעס, נשנק ומשתעל, מקלל את כל הגזע הנשי.
רק לאחר זמן מה, כשנרגע, נאלץ להודות שהגורל אכן הצליח. הוא באמת מנע ממנו את ארוחת הצהריים שלו..
(אני מאמינה גדולה בגורל... לא ברמה של ארוחת צהרים זו או אחרת, אלא ברמה של מהלך חיים. אני חושבת שהכל כתוב, אבל לא שוכחת גם 'שהרשות נתונה' - ואנחנו צריכים לתמרן בין השניים. אז תימרון נעים ומוצלח לכולם!)
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
6.10.06
סיפור השבוע
השבת חוב
איש אחד ישב בשוק, ומכר זיתים שחורים שקטף מעצי הזית שגדלו בחצרו.
העסקים היו מאד חלשים, כמעט ולא היו קונים שחפצו במרכולתו, והוא ניסה לשדל את העוברים ושבים להתקרב אליו, להציץ בסחורה, לטעום ממנה - הכל במטרה למכור משהו.
אחת הנשים שעברה לידו נראתה מעוניינת אבל מהססת, והוא ניסה להשפיע עליה לקנות מהזיתים שלו. האשה סירבה, בטענה שאין עליה כסף.
'אין בעיה' אמר לה המוכר, 'תשלמי לי אחר כך!'
היא עדיין היתה מהוססת, ולכן הוא הציע לה לטעום זית אחד. הוא ידע שמי שטועם את זיתיו, מתאהב בהם.
'אם תטעמי את הזית הזה, לא תוכלי שלא לקנות את כל הכמות שיש לי!' אמר לה, סמוך ובטוח שאי אפשר לעמוד בפני איכות הסחורה שלו.
'אני לא יכולה לטעום', אמרה לו האשה. 'אני צמה'.
התפלא המוכר: 'את צמה? מה פתאום את צמה? הרי רמדאן הסתיים כבר לפני ששה חודשים!'
'נכון' אמרה האשה, 'אבל ברמדאן החסרתי יום אחד של צום, והבטחתי להחזיר אותו ביום אחר. אז היום אני מחזירה את חובי לאללה ולכן אני צמה. טוב, נו, אז תשקול לי קילו אחד מהזיתים שלך ואלך לי לדרכי.'
המוכר קפץ כנשוך נחש.
'לא ולא, גבירתי. לא אמכור לך אפילו זית אחד, תשכחי מזה. אם לקח לך ששה חודשים להחזיר חוב קטן שאת חייבת לאללה, מי יודע כמה זמן ייקח לך לשלם לי עבור הזיתים..'
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש ספטמבר עבר לארכיון
סיפור השבוע
הכל יחסי
'הלוואי שייגמר כבר השיעור' לחשה תלמידה לחברתה בכתה.
'הלוואי שייגמר כבר היום' לחש הפקיד לפקידה שישבה לידו.
'מתי כבר ייגמר השבוע הזה' רטן פועל הבניין מעל הפיגומים.
'מתי יגיע כבר סוף החודש' חשב המנהל העסוק.
'שייעברו כבר שלוש השנים!' כתב חייל במכתב לחברתו.
ורק זוג מבוגרים שישבו על ספסל מול השמש השוקעת בים, הביטו ברוך זה בפני זו אחזו ידיים ואמרו יחד:
'הלוואי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם'
נו, אז תגידו, לא הכל יחסי בחיים?
תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
13.10.06
סיפור השבוע
נראה אותך...
סוחר אחד, שטייל להנאתו את טיול הבוקר שלו על שפת הים, ראה בן אדם מתכופף על החוף, וממלא כוס קטנה בחול ים.
עקב אחריו הסוחר במבטו, וראה כי הוא ממלא את הכוס בחול מצד ימין, ואחר כך מרוקן את תוכנה אל ערימה של חול לשמאלו.
תמה הסוחר לפשר המעשה, והחליט לגשת אליו ולשאול אותו מה בדיוק הוא עושה.
'אני בידהאטא, הגורל', ענה לו האיש, 'ואני מודד את מנת האוכל שיקבל כל אדם היום.'
הסוחר השמיע נחרת זילזול: 'מה אתה אומר! באמת? אתה יכול לעשות את זה? אני קורא עליך תגר, נראה אותך מונע ממני את ארוחת הצהריים שלי היום, או מקטין את כמותה!'
'כרצונך' ענה לו בידהאטא
הלך הסוחר אל השוק, קנה דג גדול, והביא אותו הביתה אל אשתו כדי שתבשל לו את ארוחת הצהריים.
אחר כך נפנה לטפל בענייניו, ולקראת שעת צהרים, כשגבר עליו רעבונו, הלך הביתה לאכול.
אשתו הגישה לו את הדג הגדול שבישלה, והוא חשב לעצמו בחיוך: הגורל הזה, בידהאטא, אמר שביכולתו למנוע ממני את ארוחתי... נראה אותו... הדג הזה כל כך גדול עסיסי וריחני, ואני הולך להתענג עליו! ' ועוד הוא חושב כך, בא לו לפרוץ בצחוק גדול על הגורל ועל האנשים הטפשים שמאמינים בו.
צחוקו היה כל כך גדול, שאשתו במטבח חשבה שהוא צוחק עליה ועל הדרך בה בישלה את הדג.
היא החלה לקלל אותו ולהטיח בו עלבונות.
הסוחר כל כך התרגז על שאשתו מחציפה פנים כנגדו בשעה שהוא לא עשה דבר כדי להרגיזה, והתרגז באמת. כל כך התרגז עד שהאוכל נתקע לו בגרון.
הוא קם ועזב את הבית בכעס, נשנק ומשתעל, מקלל את כל הגזע הנשי.
רק לאחר זמן מה, כשנרגע, נאלץ להודות שהגורל אכן הצליח. הוא באמת מנע ממנו את ארוחת הצהריים שלו..
(אני מאמינה גדולה בגורל... לא ברמה של ארוחת צהרים זו או אחרת, אלא ברמה של מהלך חיים. אני חושבת שהכל כתוב, אבל לא שוכחת גם 'שהרשות נתונה' - ואנחנו צריכים לתמרן בין השניים. אז תימרון נעים ומוצלח לכולם!)
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
6.10.06
סיפור השבוע
השבת חוב
איש אחד ישב בשוק, ומכר זיתים שחורים שקטף מעצי הזית שגדלו בחצרו.
העסקים היו מאד חלשים, כמעט ולא היו קונים שחפצו במרכולתו, והוא ניסה לשדל את העוברים ושבים להתקרב אליו, להציץ בסחורה, לטעום ממנה - הכל במטרה למכור משהו.
אחת הנשים שעברה לידו נראתה מעוניינת אבל מהססת, והוא ניסה להשפיע עליה לקנות מהזיתים שלו. האשה סירבה, בטענה שאין עליה כסף.
'אין בעיה' אמר לה המוכר, 'תשלמי לי אחר כך!'
היא עדיין היתה מהוססת, ולכן הוא הציע לה לטעום זית אחד. הוא ידע שמי שטועם את זיתיו, מתאהב בהם.
'אם תטעמי את הזית הזה, לא תוכלי שלא לקנות את כל הכמות שיש לי!' אמר לה, סמוך ובטוח שאי אפשר לעמוד בפני איכות הסחורה שלו.
'אני לא יכולה לטעום', אמרה לו האשה. 'אני צמה'.
התפלא המוכר: 'את צמה? מה פתאום את צמה? הרי רמדאן הסתיים כבר לפני ששה חודשים!'
'נכון' אמרה האשה, 'אבל ברמדאן החסרתי יום אחד של צום, והבטחתי להחזיר אותו ביום אחר. אז היום אני מחזירה את חובי לאללה ולכן אני צמה. טוב, נו, אז תשקול לי קילו אחד מהזיתים שלך ואלך לי לדרכי.'
המוכר קפץ כנשוך נחש.
'לא ולא, גבירתי. לא אמכור לך אפילו זית אחד, תשכחי מזה. אם לקח לך ששה חודשים להחזיר חוב קטן שאת חייבת לאללה, מי יודע כמה זמן ייקח לך לשלם לי עבור הזיתים..'
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש ספטמבר עבר לארכיון