15.12.06
חג חנוכה שמח!
סופגניות
לביבות בצק
לביבות פרי, ירק, גבינה וכו'
דונאטס
משקאות חמים לחנוכה
אנו מקוות שריכוז המתכונים שאנו מגישות כאן, יעזור לכם לצלוח את שמונת ימי החג במינימום מאמץ של חיפושי מתכונים, ובמקסימום הנאה מהכנתם ואכילתם...
חג אורים שמח!!
חמדה&איה
לדיון בפורום
8.12.06
סיפור השבוע
קערת העץ
איש קשיש הלך בערוב ימיו להתגורר בבית בנו הבכור.
הבן היה נשוי, והוא ואשתו גידלו את בנם בן הארבע.
האב הזקן היה חולה ותשוש מזיקנה: ידיו רעדו כל הזמן, ראייתו היתה קלושה, והוא תמיד מעד בהליכתו והפיל מידיו כמעט כל חפץ שאחז בו.
בכל ערב ישבה המשפחה לאכול יחד את ארוחת הערב מסביב לשולחן בחדר האוכל.
הידיים הרועדות של הסב הזקן, וראייתו החלשה, הפכו את האכילה במחיצתו לחוויה לא נעימה. גרגירי אפונה התגלגלו מהכף שלו אל הרצפה, וכשהיה שולח ידו אל הכוס, היה החלב כולו נשפך על המפה.
הבן והכלה התרגזו מאד על הלכלוך והבלגן, עד שביום אחד אמר הבן לאשתו:
חייבים לעשות משהו בקשר לאבי הזקן. נמאס לי כבר מחלב שפוך על השולחן, מאכילה קולנית שמלווה בתנועות משונות, מאוכל שנופל לרצפה, מכלי החרסינה היפים שלנו שנשברים. זה מוציא לי את כל החשק לאכול!".
החליטו הבעל והאשה להציב שולחן קטן בפינת המטבח, ושם הושיבו את האיש הזקן לאכול את ארוחותיו לבדו. בנוסף, הפסיקו להגיש לו בכלי החרסינה והזכוכית הרגילים, ונתנו לו את מזונו בקערת עץ גסה אותה לא יכול היה לשבור.
משולחן האוכל הגדול שלהם היו לפעמים מציצים על הסב הזקן האוכל לבד בפינת המטבח, ונדמה היה להם, פעם או פעמיים, שראו דמעה מתגלגלת על לחיו.
הדבר לא ממש נגע ללבם, וכל מה שהיה להם תמיד להגיד לו היו מילים קשות, נוזפות: על כל מזלג שהפיל לא בכוונה לרצפה, ועל כל מרק ששפך בגלל ידיו הרועדות או ראייתו הלקויה.
הילד בן הארבע ראה כל זאת ושתק.
יום אחד, ממש לפני שהתיישבו לשולחן לאכול את ארוחת הערב, ראה האב כי בנו הקטן יושב על רצפת החדר ומשייף חתיכת עץ.
ניגש האב אל הילד, ליטף אותו על ראשו ושאל בחיבה:
"מה אתה עושה שם, ילדון?"
ענה לו הילד:
"אני מכין קערת עץ קטנה, בשבילך ובשביל אמא, שתוכלו לאכול ממנה כאשר תהיו זקנים."
הילד חייך אל אביו חיוך כובש לב והמשיך לעבד את חתיכת העץ.
אבל מילותיו ננעצו בלב אביו כפגיון חד, כמדקרות חרב. הוא נאלם דום, המום.
הוא ואשתו התבוננו זו בזה, ומבלי להחליף אף מילה ביניהם, הבינו בדיוק מה עליהם לעשות: עוד באותו ערב, לקח הבן בעדינות את ידו של אביו, והוביל אותו חזרה אל שולחן האוכל הגדול של המשפחה.
מאז ועד ליום מותו, סעד הזקן את לבו על שולחן האוכל, יחד עם האחרים, ובאורח פלא, הפסיקו בנו וכלתו להתרגז עליו כאשר נשברה לו כוס או כאשר חלק מהאוכל שלו מצא את דרכו אל הרצפה, או הכתים את מפת השולחן.
ילדים קטנים הם מהירי תפיסה.
עיניהם בוחנות כל הזמן ואזניהם קשובות, ומוחם מעבד במהירות כל פיסת מידע שמגיעה אליו.
הם מחקים את מעשי הוריהם, ופעמים רבות מה שנקלט במוחם בילדותם - מלווה אותם כל חייהם.
בכל יום נוספת לבנה חשובה למבנה שבסופו של דבר יהיה העתיד שלהם.
והורים חכמים צריכים לדעת לבנות ולהניח את הלבנים בחוכמה רבה, כדי לדאוג שילדיהם יתגוררו במבנה יציב לאורך ימים.
תורגם ועובד לעברית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.12.06
סיפור השבוע
אהבת יונים
זוג יונים בנו להם קן גדול ומרווח בצמרת של עץ.
לקראת הסתו, הם הצטיידו בשפע של פירות טריים שמילאו את כל הקן עד שלא היה מקום לזוז בו.
אבל כמה ימים אחר כך, בחום של שלהי הקיץ, יבשו הפירות והצטמקו עד לפחות ממחצית נפחם המקורי.
כשראה זאת היון, הוא נזף ביונה בכעס:
"את יודעת שזה לא קל לסחוב פירות עד הקן, ואני מתאמץ כל כך כדי לצייד אותנו במזון לחורף! מדוע זללת את מחצית הפירות לבדך? עכשיו השארת לנו רק חצי מהכמות ואיך נשרוד את העונה הקרה שאין להשיג בה מזון?"
היונה ענתה לו שהיא לא נגעה בפירות, נשבעה לו שלא היה עולה בדעתה לעשות כן. "הפירות הצטמקו מאליהם, יון, אני לא נגעתי בהם!" אבל היון המעוצבן סרב להתרצות.
לך תאמין לנקבה, חשב בלבו.
"אין כזה דבר הצטמקו לבד, יונה טפשה!" צעק עליה בציפצוף צווחני, "אני בטוח שאת אכלת אותם!"
חמתו כל כך בערב בו שהוא החל תוקף אותה במקורו, מנקר בנוצותיה ובבשרה שוב שוב, עד שלבסוף היא נפחה את נשמתה.
הימים חלפו, היון ישב בקן סר וזועף ובודד, והנה הגיע החורף. גשמים בלתי פוסקים שטפו את הארץ, הקן כולו נרטב ונמלא מים. הפירות שנרטבו מכמויות הגשם האדירות ספחו אליהם עוד ועוד מים וגדלו והתנפחו, עד שמילאו שוב את כל הקן.
כשראה זאת היון חשב לעצמו בעצב: "היא לא שיקרה, היונה שלי... היא באמת לא אכלה את הפירות לבדה. הם אכן הצטמקו כפי שהיא אמרה, ואני הטיפש לא האמנתי לה. איזו טעות עשיתי שהרגתי אותה, כמה נמהר הייתי וחסר אמון. "
ומאז, יש אומרים, משמיע היון את קול ה"קו-קו" הנוגה שלו, קריאה עצובה ליונתו שאיננה.
והכי אירוני? כשרוצים לתאר זוג שחי טוב, אומרים עליהם שהם חיים כמו 'זוג יונים', לא?
משום מה הסיפור הזה מזכיר לי כל כך מקרים דומים, אבל דווקא אצל בני האדם. ריבים מיותרים, אלימות במשפחה, תוקפנות מכל מיני סוגים, והרבה פעמים הכל נובע מחוסר אמון, מחשדנות שאין לה בסיס, מחוסר סובלנות וחוסר מתן קרדיט לאחר.
אולי צריך לקחת דוגמה מסיפורו העצוב של היון, ולחסוך עוגמות נפש ועוול מיותר.
תורגם ועובד לעברית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש נובמבר עבר לארכיון
חג חנוכה שמח!
סופגניות לביבות בצק לביבות פרי, ירק, גבינה וכו' דונאטס משקאות חמים לחנוכהאנו מקוות שריכוז המתכונים שאנו מגישות כאן, יעזור לכם לצלוח את שמונת ימי החג במינימום מאמץ של חיפושי מתכונים, ובמקסימום הנאה מהכנתם ואכילתם...
חג אורים שמח!!
חמדה&איה
לדיון בפורום
8.12.06
סיפור השבוע
קערת העץ
איש קשיש הלך בערוב ימיו להתגורר בבית בנו הבכור.
הבן היה נשוי, והוא ואשתו גידלו את בנם בן הארבע.
האב הזקן היה חולה ותשוש מזיקנה: ידיו רעדו כל הזמן, ראייתו היתה קלושה, והוא תמיד מעד בהליכתו והפיל מידיו כמעט כל חפץ שאחז בו.
בכל ערב ישבה המשפחה לאכול יחד את ארוחת הערב מסביב לשולחן בחדר האוכל.
הידיים הרועדות של הסב הזקן, וראייתו החלשה, הפכו את האכילה במחיצתו לחוויה לא נעימה. גרגירי אפונה התגלגלו מהכף שלו אל הרצפה, וכשהיה שולח ידו אל הכוס, היה החלב כולו נשפך על המפה.
הבן והכלה התרגזו מאד על הלכלוך והבלגן, עד שביום אחד אמר הבן לאשתו:
חייבים לעשות משהו בקשר לאבי הזקן. נמאס לי כבר מחלב שפוך על השולחן, מאכילה קולנית שמלווה בתנועות משונות, מאוכל שנופל לרצפה, מכלי החרסינה היפים שלנו שנשברים. זה מוציא לי את כל החשק לאכול!".
החליטו הבעל והאשה להציב שולחן קטן בפינת המטבח, ושם הושיבו את האיש הזקן לאכול את ארוחותיו לבדו. בנוסף, הפסיקו להגיש לו בכלי החרסינה והזכוכית הרגילים, ונתנו לו את מזונו בקערת עץ גסה אותה לא יכול היה לשבור.
משולחן האוכל הגדול שלהם היו לפעמים מציצים על הסב הזקן האוכל לבד בפינת המטבח, ונדמה היה להם, פעם או פעמיים, שראו דמעה מתגלגלת על לחיו.
הדבר לא ממש נגע ללבם, וכל מה שהיה להם תמיד להגיד לו היו מילים קשות, נוזפות: על כל מזלג שהפיל לא בכוונה לרצפה, ועל כל מרק ששפך בגלל ידיו הרועדות או ראייתו הלקויה.
הילד בן הארבע ראה כל זאת ושתק.
יום אחד, ממש לפני שהתיישבו לשולחן לאכול את ארוחת הערב, ראה האב כי בנו הקטן יושב על רצפת החדר ומשייף חתיכת עץ.
ניגש האב אל הילד, ליטף אותו על ראשו ושאל בחיבה:
"מה אתה עושה שם, ילדון?"
ענה לו הילד:
"אני מכין קערת עץ קטנה, בשבילך ובשביל אמא, שתוכלו לאכול ממנה כאשר תהיו זקנים."
הילד חייך אל אביו חיוך כובש לב והמשיך לעבד את חתיכת העץ.
אבל מילותיו ננעצו בלב אביו כפגיון חד, כמדקרות חרב. הוא נאלם דום, המום.
הוא ואשתו התבוננו זו בזה, ומבלי להחליף אף מילה ביניהם, הבינו בדיוק מה עליהם לעשות: עוד באותו ערב, לקח הבן בעדינות את ידו של אביו, והוביל אותו חזרה אל שולחן האוכל הגדול של המשפחה.
מאז ועד ליום מותו, סעד הזקן את לבו על שולחן האוכל, יחד עם האחרים, ובאורח פלא, הפסיקו בנו וכלתו להתרגז עליו כאשר נשברה לו כוס או כאשר חלק מהאוכל שלו מצא את דרכו אל הרצפה, או הכתים את מפת השולחן.
ילדים קטנים הם מהירי תפיסה.
עיניהם בוחנות כל הזמן ואזניהם קשובות, ומוחם מעבד במהירות כל פיסת מידע שמגיעה אליו.
הם מחקים את מעשי הוריהם, ופעמים רבות מה שנקלט במוחם בילדותם - מלווה אותם כל חייהם.
בכל יום נוספת לבנה חשובה למבנה שבסופו של דבר יהיה העתיד שלהם.
והורים חכמים צריכים לדעת לבנות ולהניח את הלבנים בחוכמה רבה, כדי לדאוג שילדיהם יתגוררו במבנה יציב לאורך ימים.
תורגם ועובד לעברית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.12.06
סיפור השבוע
אהבת יונים
זוג יונים בנו להם קן גדול ומרווח בצמרת של עץ.
לקראת הסתו, הם הצטיידו בשפע של פירות טריים שמילאו את כל הקן עד שלא היה מקום לזוז בו.
אבל כמה ימים אחר כך, בחום של שלהי הקיץ, יבשו הפירות והצטמקו עד לפחות ממחצית נפחם המקורי.
כשראה זאת היון, הוא נזף ביונה בכעס:
"את יודעת שזה לא קל לסחוב פירות עד הקן, ואני מתאמץ כל כך כדי לצייד אותנו במזון לחורף! מדוע זללת את מחצית הפירות לבדך? עכשיו השארת לנו רק חצי מהכמות ואיך נשרוד את העונה הקרה שאין להשיג בה מזון?"
היונה ענתה לו שהיא לא נגעה בפירות, נשבעה לו שלא היה עולה בדעתה לעשות כן. "הפירות הצטמקו מאליהם, יון, אני לא נגעתי בהם!" אבל היון המעוצבן סרב להתרצות.
לך תאמין לנקבה, חשב בלבו.
"אין כזה דבר הצטמקו לבד, יונה טפשה!" צעק עליה בציפצוף צווחני, "אני בטוח שאת אכלת אותם!"
חמתו כל כך בערב בו שהוא החל תוקף אותה במקורו, מנקר בנוצותיה ובבשרה שוב שוב, עד שלבסוף היא נפחה את נשמתה.
הימים חלפו, היון ישב בקן סר וזועף ובודד, והנה הגיע החורף. גשמים בלתי פוסקים שטפו את הארץ, הקן כולו נרטב ונמלא מים. הפירות שנרטבו מכמויות הגשם האדירות ספחו אליהם עוד ועוד מים וגדלו והתנפחו, עד שמילאו שוב את כל הקן.
כשראה זאת היון חשב לעצמו בעצב: "היא לא שיקרה, היונה שלי... היא באמת לא אכלה את הפירות לבדה. הם אכן הצטמקו כפי שהיא אמרה, ואני הטיפש לא האמנתי לה. איזו טעות עשיתי שהרגתי אותה, כמה נמהר הייתי וחסר אמון. "
ומאז, יש אומרים, משמיע היון את קול ה"קו-קו" הנוגה שלו, קריאה עצובה ליונתו שאיננה.
והכי אירוני? כשרוצים לתאר זוג שחי טוב, אומרים עליהם שהם חיים כמו 'זוג יונים', לא?
משום מה הסיפור הזה מזכיר לי כל כך מקרים דומים, אבל דווקא אצל בני האדם. ריבים מיותרים, אלימות במשפחה, תוקפנות מכל מיני סוגים, והרבה פעמים הכל נובע מחוסר אמון, מחשדנות שאין לה בסיס, מחוסר סובלנות וחוסר מתן קרדיט לאחר.
אולי צריך לקחת דוגמה מסיפורו העצוב של היון, ולחסוך עוגמות נפש ועוול מיותר.
תורגם ועובד לעברית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש נובמבר עבר לארכיון