21.12.07
בעוד חצי שבוע איה ואני נוסעות לניו יורק.
כבר כמה ימים שאנחנו יושבות על הטלפון ומנסות לארגן לנו הזמנות למסעדות נחשבות שאנחנו חולמות לאכול בהן. למעט מסעדה אחת שאישרה לנו מקומות בנס (פיטר לוגר, לשעה מאד ביזארית - 16:40 - זה הזמן הפנוי היחיד שהיה להם בזמן שהותנו...) כל המסעדות האחרות השיבו את פנינו ריקם. כולם מלאים. כל הזמן. צהרים, ערב, אמצע שבוע, סוף שבוע.
מזל שהשאירו לנו פתח קטן בצורת האופציה לבוא ולהתייבש בתור, אולי משהו במקרה יתפנה אחרי המתנה ארוכה...
בכל אופן, למה אני מספרת על מסעדות ניו יורק כשלמעשה אני רוצה לכתוב כאן המלצה נהדרת על מסעדת קימל התל אביבית?
כי בעיני, ההמלצה האולטימטיבית היא מה שאיה הכריזה בסוף הארוחה בקימל. היא אמרה ש...
"המסעדות של ניו יורק יצטרכו להתאמץ מאד(!!) בשביל להגיע לרמה הזאת!" ואני חותמת על כל מילה.
התגלגלנו למסעדת קימל באקראי, בלי כוונה להגיע לאיזור הזה של העיר (האיזור שליד מגדל שלום) ובלי לתכנן על סוג כזה של אוכל. (בראש היה לנו סושי, כהכנה למסעדות היפניות שאנחנו רוצות לבקר בהן בניו יורק!)
אבל בילינו את כל הבוקר בהתייפיפות במכון הקוסמטיקה של עופרה (ששווָה פוסט בפני עצמה) וכשסיימנו ואמרנו לה שעכשיו אנחנו הולכות לאכול, היא תכף הציעה שנלך לאכול בקימל כי זו המסעדה האהובה עליה.
מאחר והמלצה של עופרה זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש, תכף זנחנו את כל התוכניות הקודמות ושמנו פעמינו לדרום תל אביב.
אלת המזל סיפקה לנו חניה קרובה ממש על רחוב הרצל, בטח מצא חן בעיניה איך שהתחתכנו, כי בדרך כלל זה איזור ידוע לשימצה בבעיות החניה שלו. ובעיקר בשעות הצהריים.
צעדנו את המרחק הקצר עד לרחוב השחר בין חנויות לוילונות, למברשות, לבגדים עתיקים של דודות ולבתי קפה ומסעדות טרנדיות. מיקס של כל מה שאתם רוצים יש באיזור הזה.
הצצנו מבחוץ על מסעדת קימל, וכמעט עשינו אחורה פנה.
יש להם מרפסת סגורה ומקורה, אבל היא היתה ריקה, ממש נטושה. לאיה ולי יש כלל שאנחנו לא אוכלות במסעדות ריקות, ולרגע התפתינו לצעוד לאחת המסעדות שראינו בדרך. מזל שהתעקשתי להציץ פנימה בכל זאת, כי מאחורי הדלת הסגורה התגלה חלל פנימי מקסים, עם הרבה שולחנות ואופי ואווירה, והעיקר - הומה מפה לפה! ממש לא ריק...
כבר ממבט ראשון הבנו שהצליח לנו. מסעדה שמעוצבת ככה, בסגנון כפרי כזה כמו של פעם - עם תשומת לב לפרטים קטנים - לא יכולה להגיש אוכל לא טוב!
על דלפק ארוך לצד שולחנות האכילה נחו להם גושי חמאה (או גבינה?) בקערות גדולות, זיתים עם עשבי תיבול ועוד דברים שאני לא זוכרת כי הריר שהזלתי כנראה מחק כמה תאי זכרון.
אני רק זוכרת שזה היה מראה מלבב במיוחד ופותח תיאבון! אה, אני כן זוכרת שהיו שם מדפים עמוסי ירקות, מסודרים לפי סוג וצבע. בטטות טריות, לימונים, שום ובצל ועוד ועוד, כל גן הירק - טרי ובמרחק הושטת יד. אפילו התבדחתי עם המלצרית שאפשר "לעשות שוק" והיא צחקה והתנדבה להביא לי סלים.
פתחנו בקוקטייל טעים טעים - גרניטה של לימונדה עם וודקה ופירות יער. אני מכורה למשקאות עם קרח מרוסק, אני אפילו שוקלת לקנות הביתה מכונת ברד מקצועית...
בחרנו ללכת על הארוחה העסקית. 79 ש"ח לסועד שתמורתם מקבלים מנה ראשונה, מנה עיקרית וכוס שתיה קלה. שתינו לימונדה טעימה.
אני, בנסיון לצמצם נזקים קלוריים, בחרתי למנה ראשונה בסלט כפרי - ירקות בויניגרט, גבינת צאן, קרוטונים ובוטנים. קיבלתי גבעה של ירקות. בעצם מה גבעה, הר! של ירקות טריים, מתובלים ברוטב עדין, ומכוסים לגמרי בשכבות נדיבות של גבינה מפוררת, קרוטונים וחצאי בוטנים קלויים. אכלתי וטחנתי במשך שעה ארוכה, ולא הצלחתי להתגבר על מחצית הצלחת. היה חשש שאם אמשיך ואתעקש לסיים הכל - יצטרכו לפנות אותי משם באמבולנס וככה אני לא אגיע למנה העיקרית. אז פשוט הנחתי את המזלג והסכין מהיד ואמרתי די, אבל רק לבינתיים. ביקשתי שלא יפנו לי את הצלחת, בתמימותי קיויתי לחזור אליה בהמשך.
הבחירה של איה למנה ראשונה היתה יותר יצירתית, ועל אף שהסלט הכפרי שלי היה מעולה - המנה שלה שמה אותו בצל. היא הזמינה קלמרי ממולא בריזוטו ופירות ים ברוטב שמנת ושום, וקיבלה משהו שבהחלט אפשר להתייחס אליו כאל ארוחה שלמה. שלושה גלילי קלמרי מאורכים, ממולאים בריזוטו מופלא, ושוחים בתוך בריכת שמנת ואולי גם גבינות. גליל אחד כזה נדד אל הצלחת שלי, וגרם לי להשמיע קולות ומיצמוצים בערך כמו שסאלי השמיעה להארי בסצינה המפורסמת אצל כץ בניו יורק.
לשתי המנות האלו התלוותה כיכר לחם כהה, עם אגוזים וצימוקים נימוחים בפה. הלחם היה חמים, רך מבפנים אבל עטוף במעטפת קריספית נהדרת מבחוץ. הוא הוגש על פרוסה עבה של גזע עץ (זית?) שהטבעות שהצטיירו בה הלכו ונגלו ככל שהלחם הלך ונעלם. ליד הלחם באה צלוחית חמאה רכה ומלאת טעמים וזיתים מתובלים בזעתר.
למנות עיקריות הזמנו סטייק אנטריקוט (איה) ופרגיות בגריל ברוטב לימונים כבושים וברביקיו צ'ילי (אני) ושתינו התמוגגנו בציקצוקי לשון קולניים. הפרגית שלי היתה רכה ועסיסית, כאילו מישהו הזריק לתוכה מח עצם מתובל. הרוטב הלימוני שליווה אותה היה פשוט אגדי, והפירה, שבא עם כל מנה עיקרית היה גם הוא בליגה בינלאומית. מוצק, מלא טעמים, וסופח בהרמוניה מושלמת את הרטבים של המנה. חגיגה לפה ולבני המעיים, אבל גם לעין. הכל הוגש בצורה מאד אסתטית עם קישוטים וחיינדאלאך קוליניריים כמו שרק שפים יודעים לעשות. לצלחת של איה נוספה גם עצם בקר חלולה, ומלאה בפנים במה שעצמות בדרך כלל מלאות בהן. זה בא עם כפית קטנה תקועה באמצע, לסמן לך שאתה אמור לאכול את הבפנוכו בכפית. איה העדיפה להתמקד בסטייק שלה, ותיכננה להביא את העצם כמות שהיא הביתה, לבאפי וטופי שלה. אבל איך אפשר להתעלל ככה בשני כלבלבים מקסימים ולתת להם רק עצם אחת שיריבו עליה? היא פנתה למלצרית ושאלה אותה אם נוכל לקבל עצם אחת נוספת. איה התכוונה כמובן לעצם שמישהו כבר אכל ממנה את מה שצריך, אבל המלצרית הבינה שהיא רוצה עצם מלאה, ואת זה כמובן שלא הסכימו להוציא מהמטבח, ובצדק. רק אחרי שהסברנו לה שהכוונה היא לעצם "משומשת" היא הלכה שוב למטבח וחזרה עם עצם בכל זאת מלאה שהוציאו באותו רגע ממש מסיר התבשיל. שאפו למסעדה שמוכנה לעשות הכל כדי לרצות לקוח.
בסוף הארוחה נפלנו שתינו שדודות ולא יכולנו אפילו לחשוב על מנה אחרונה.
איה, שלא רגילה לסיים ארוחה בלי קפה - הביעה את מחאתה כנגד החוק החדש של איסור עישון בכך שלא הזמינה קפה!
זו כמובן מחאה שלא מופנית אל המסעדה עצמה אלא בטח אל ח"כ גלעד ארדן, אבל כנראה שמישהו החליט שעוד לא השלמנו את מכסת התענוגות לאותו היום. המלצרית הופיעה ובידה מנת קינוח מופלאה שלא הזמנו - מוס ריבת חלב מדהים שישב בתוך אמבטיה של שוקולד נוזלי, איך אומרים בניו יורקית על מנה כזאת? שהיא שווה to die for.
הבנו שידה של עופרה היתה מעורבת בעניין האקסטרה פינוק הזה שקיבלנו. מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים...
השוקולד שבר את הסרבנות של איה, והיא הזמינה לה בכל זאת כוס קפה, שלאחריו היא נשבעה שהיה אחד הטעימים ביותר שהיא שתתה. ושימו לב, איה היא אושיית-קפה מדופלמת, לא קל להשביע את רצונה בתחום הזה. אני במו עיני הייתי עדה לא פעם לכוסות קפה שנשלחו על ידיה חזרה למטבח לתיקון או להכנה של ספל חדש. וכאן? איך כתבתי בכותרת? שיר הלל. לא רק לקפה, אלא לכל. לאווירה, לעיצוב הכפרי החם, למלצריות הנעימות ולשירות היעיל והקשוב, ומעל לכל - לאוכל המעולה.
בדרך החוצה איה הציצה למטבח והגניבה מבט חטוף על השף, שאול בן אדרת.
"כן, זה הוא, זה הוא" היא הכריזה בעליצות.
כל הארוחה היא סיפרה לי שהשם של השף מוכר לה מתוכנית הטלויזיה "קרב סכינים", אבל היא היתה חייבת לראות את פניו כדי לוודא את זה סופית. והיא אכן וידאה. הוא ולא אחר.
לצערי, לא צפיתי בתוכנית הזו אף פעם כך שאני לא יודעת מי נגד מה, אבל השף המחונן הזה של קימל ראוי בעיני להיות במקום של כבוד בכל תוכנית או מיזם שקשור עם אוכל. לעניות דעתי הגרגרנית והקצת מבינה - הוא באמת מיוחד ומוכשר. כל בלוטות הטעם שלי מסכימות אתי.
רשמו לכם באיזשהו מקום שביציאה הבאה שלכם למסעדה בתל אביב, אתם חייבים להגיע לקימל.
רחוב השחר 6. 03-5105204
לדיון בפורום
חודש נובמבר עבר לארכיון
שיר הלל למסעדת "קימל"
בעוד חצי שבוע איה ואני נוסעות לניו יורק.
כבר כמה ימים שאנחנו יושבות על הטלפון ומנסות לארגן לנו הזמנות למסעדות נחשבות שאנחנו חולמות לאכול בהן. למעט מסעדה אחת שאישרה לנו מקומות בנס (פיטר לוגר, לשעה מאד ביזארית - 16:40 - זה הזמן הפנוי היחיד שהיה להם בזמן שהותנו...) כל המסעדות האחרות השיבו את פנינו ריקם. כולם מלאים. כל הזמן. צהרים, ערב, אמצע שבוע, סוף שבוע.
מזל שהשאירו לנו פתח קטן בצורת האופציה לבוא ולהתייבש בתור, אולי משהו במקרה יתפנה אחרי המתנה ארוכה...
בכל אופן, למה אני מספרת על מסעדות ניו יורק כשלמעשה אני רוצה לכתוב כאן המלצה נהדרת על מסעדת קימל התל אביבית?
כי בעיני, ההמלצה האולטימטיבית היא מה שאיה הכריזה בסוף הארוחה בקימל. היא אמרה ש...
"המסעדות של ניו יורק יצטרכו להתאמץ מאד(!!) בשביל להגיע לרמה הזאת!" ואני חותמת על כל מילה.
התגלגלנו למסעדת קימל באקראי, בלי כוונה להגיע לאיזור הזה של העיר (האיזור שליד מגדל שלום) ובלי לתכנן על סוג כזה של אוכל. (בראש היה לנו סושי, כהכנה למסעדות היפניות שאנחנו רוצות לבקר בהן בניו יורק!)
אבל בילינו את כל הבוקר בהתייפיפות במכון הקוסמטיקה של עופרה (ששווָה פוסט בפני עצמה) וכשסיימנו ואמרנו לה שעכשיו אנחנו הולכות לאכול, היא תכף הציעה שנלך לאכול בקימל כי זו המסעדה האהובה עליה.
מאחר והמלצה של עופרה זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש, תכף זנחנו את כל התוכניות הקודמות ושמנו פעמינו לדרום תל אביב.
אלת המזל סיפקה לנו חניה קרובה ממש על רחוב הרצל, בטח מצא חן בעיניה איך שהתחתכנו, כי בדרך כלל זה איזור ידוע לשימצה בבעיות החניה שלו. ובעיקר בשעות הצהריים.
צעדנו את המרחק הקצר עד לרחוב השחר בין חנויות לוילונות, למברשות, לבגדים עתיקים של דודות ולבתי קפה ומסעדות טרנדיות. מיקס של כל מה שאתם רוצים יש באיזור הזה.
הצצנו מבחוץ על מסעדת קימל, וכמעט עשינו אחורה פנה.
יש להם מרפסת סגורה ומקורה, אבל היא היתה ריקה, ממש נטושה. לאיה ולי יש כלל שאנחנו לא אוכלות במסעדות ריקות, ולרגע התפתינו לצעוד לאחת המסעדות שראינו בדרך. מזל שהתעקשתי להציץ פנימה בכל זאת, כי מאחורי הדלת הסגורה התגלה חלל פנימי מקסים, עם הרבה שולחנות ואופי ואווירה, והעיקר - הומה מפה לפה! ממש לא ריק...
כבר ממבט ראשון הבנו שהצליח לנו. מסעדה שמעוצבת ככה, בסגנון כפרי כזה כמו של פעם - עם תשומת לב לפרטים קטנים - לא יכולה להגיש אוכל לא טוב!
על דלפק ארוך לצד שולחנות האכילה נחו להם גושי חמאה (או גבינה?) בקערות גדולות, זיתים עם עשבי תיבול ועוד דברים שאני לא זוכרת כי הריר שהזלתי כנראה מחק כמה תאי זכרון.
אני רק זוכרת שזה היה מראה מלבב במיוחד ופותח תיאבון! אה, אני כן זוכרת שהיו שם מדפים עמוסי ירקות, מסודרים לפי סוג וצבע. בטטות טריות, לימונים, שום ובצל ועוד ועוד, כל גן הירק - טרי ובמרחק הושטת יד. אפילו התבדחתי עם המלצרית שאפשר "לעשות שוק" והיא צחקה והתנדבה להביא לי סלים.
פתחנו בקוקטייל טעים טעים - גרניטה של לימונדה עם וודקה ופירות יער. אני מכורה למשקאות עם קרח מרוסק, אני אפילו שוקלת לקנות הביתה מכונת ברד מקצועית...
בחרנו ללכת על הארוחה העסקית. 79 ש"ח לסועד שתמורתם מקבלים מנה ראשונה, מנה עיקרית וכוס שתיה קלה. שתינו לימונדה טעימה.
אני, בנסיון לצמצם נזקים קלוריים, בחרתי למנה ראשונה בסלט כפרי - ירקות בויניגרט, גבינת צאן, קרוטונים ובוטנים. קיבלתי גבעה של ירקות. בעצם מה גבעה, הר! של ירקות טריים, מתובלים ברוטב עדין, ומכוסים לגמרי בשכבות נדיבות של גבינה מפוררת, קרוטונים וחצאי בוטנים קלויים. אכלתי וטחנתי במשך שעה ארוכה, ולא הצלחתי להתגבר על מחצית הצלחת. היה חשש שאם אמשיך ואתעקש לסיים הכל - יצטרכו לפנות אותי משם באמבולנס וככה אני לא אגיע למנה העיקרית. אז פשוט הנחתי את המזלג והסכין מהיד ואמרתי די, אבל רק לבינתיים. ביקשתי שלא יפנו לי את הצלחת, בתמימותי קיויתי לחזור אליה בהמשך.
הבחירה של איה למנה ראשונה היתה יותר יצירתית, ועל אף שהסלט הכפרי שלי היה מעולה - המנה שלה שמה אותו בצל. היא הזמינה קלמרי ממולא בריזוטו ופירות ים ברוטב שמנת ושום, וקיבלה משהו שבהחלט אפשר להתייחס אליו כאל ארוחה שלמה. שלושה גלילי קלמרי מאורכים, ממולאים בריזוטו מופלא, ושוחים בתוך בריכת שמנת ואולי גם גבינות. גליל אחד כזה נדד אל הצלחת שלי, וגרם לי להשמיע קולות ומיצמוצים בערך כמו שסאלי השמיעה להארי בסצינה המפורסמת אצל כץ בניו יורק.
לשתי המנות האלו התלוותה כיכר לחם כהה, עם אגוזים וצימוקים נימוחים בפה. הלחם היה חמים, רך מבפנים אבל עטוף במעטפת קריספית נהדרת מבחוץ. הוא הוגש על פרוסה עבה של גזע עץ (זית?) שהטבעות שהצטיירו בה הלכו ונגלו ככל שהלחם הלך ונעלם. ליד הלחם באה צלוחית חמאה רכה ומלאת טעמים וזיתים מתובלים בזעתר.
למנות עיקריות הזמנו סטייק אנטריקוט (איה) ופרגיות בגריל ברוטב לימונים כבושים וברביקיו צ'ילי (אני) ושתינו התמוגגנו בציקצוקי לשון קולניים. הפרגית שלי היתה רכה ועסיסית, כאילו מישהו הזריק לתוכה מח עצם מתובל. הרוטב הלימוני שליווה אותה היה פשוט אגדי, והפירה, שבא עם כל מנה עיקרית היה גם הוא בליגה בינלאומית. מוצק, מלא טעמים, וסופח בהרמוניה מושלמת את הרטבים של המנה. חגיגה לפה ולבני המעיים, אבל גם לעין. הכל הוגש בצורה מאד אסתטית עם קישוטים וחיינדאלאך קוליניריים כמו שרק שפים יודעים לעשות. לצלחת של איה נוספה גם עצם בקר חלולה, ומלאה בפנים במה שעצמות בדרך כלל מלאות בהן. זה בא עם כפית קטנה תקועה באמצע, לסמן לך שאתה אמור לאכול את הבפנוכו בכפית. איה העדיפה להתמקד בסטייק שלה, ותיכננה להביא את העצם כמות שהיא הביתה, לבאפי וטופי שלה. אבל איך אפשר להתעלל ככה בשני כלבלבים מקסימים ולתת להם רק עצם אחת שיריבו עליה? היא פנתה למלצרית ושאלה אותה אם נוכל לקבל עצם אחת נוספת. איה התכוונה כמובן לעצם שמישהו כבר אכל ממנה את מה שצריך, אבל המלצרית הבינה שהיא רוצה עצם מלאה, ואת זה כמובן שלא הסכימו להוציא מהמטבח, ובצדק. רק אחרי שהסברנו לה שהכוונה היא לעצם "משומשת" היא הלכה שוב למטבח וחזרה עם עצם בכל זאת מלאה שהוציאו באותו רגע ממש מסיר התבשיל. שאפו למסעדה שמוכנה לעשות הכל כדי לרצות לקוח.
בסוף הארוחה נפלנו שתינו שדודות ולא יכולנו אפילו לחשוב על מנה אחרונה.
איה, שלא רגילה לסיים ארוחה בלי קפה - הביעה את מחאתה כנגד החוק החדש של איסור עישון בכך שלא הזמינה קפה!
זו כמובן מחאה שלא מופנית אל המסעדה עצמה אלא בטח אל ח"כ גלעד ארדן, אבל כנראה שמישהו החליט שעוד לא השלמנו את מכסת התענוגות לאותו היום. המלצרית הופיעה ובידה מנת קינוח מופלאה שלא הזמנו - מוס ריבת חלב מדהים שישב בתוך אמבטיה של שוקולד נוזלי, איך אומרים בניו יורקית על מנה כזאת? שהיא שווה to die for.
הבנו שידה של עופרה היתה מעורבת בעניין האקסטרה פינוק הזה שקיבלנו. מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים...
השוקולד שבר את הסרבנות של איה, והיא הזמינה לה בכל זאת כוס קפה, שלאחריו היא נשבעה שהיה אחד הטעימים ביותר שהיא שתתה. ושימו לב, איה היא אושיית-קפה מדופלמת, לא קל להשביע את רצונה בתחום הזה. אני במו עיני הייתי עדה לא פעם לכוסות קפה שנשלחו על ידיה חזרה למטבח לתיקון או להכנה של ספל חדש. וכאן? איך כתבתי בכותרת? שיר הלל. לא רק לקפה, אלא לכל. לאווירה, לעיצוב הכפרי החם, למלצריות הנעימות ולשירות היעיל והקשוב, ומעל לכל - לאוכל המעולה.
בדרך החוצה איה הציצה למטבח והגניבה מבט חטוף על השף, שאול בן אדרת.
"כן, זה הוא, זה הוא" היא הכריזה בעליצות.
כל הארוחה היא סיפרה לי שהשם של השף מוכר לה מתוכנית הטלויזיה "קרב סכינים", אבל היא היתה חייבת לראות את פניו כדי לוודא את זה סופית. והיא אכן וידאה. הוא ולא אחר.
לצערי, לא צפיתי בתוכנית הזו אף פעם כך שאני לא יודעת מי נגד מה, אבל השף המחונן הזה של קימל ראוי בעיני להיות במקום של כבוד בכל תוכנית או מיזם שקשור עם אוכל. לעניות דעתי הגרגרנית והקצת מבינה - הוא באמת מיוחד ומוכשר. כל בלוטות הטעם שלי מסכימות אתי.
רשמו לכם באיזשהו מקום שביציאה הבאה שלכם למסעדה בתל אביב, אתם חייבים להגיע לקימל.
רחוב השחר 6. 03-5105204
נכתב ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש נובמבר עבר לארכיון