23.2.07
הסיפור השבועי
לדעת לקבל מתנה
היה היה פעם גורו ידוע שסביבו התקבצה חבורת תלמידים. הם נהגו להעביר את יומם במדיטציות ובלימוד, ולא התפנו לדאוג לצורכי הקיום שלהם. תושבי הכפר שלחו אליהם מדי יום מעט פירות וירקות מפרי גנם.
בדרך כלל היה הגורו מקבל את המשלוח ומחלק אותו שווה בשווה בין כל הנוכחים.
יום אחד הגיע אחד מעניי הכפר להגיש להם מנחה, ובידו רק פרי אחד שהניב העץ היחיד שגדל בחלקת האדמה הקטנה שלו. קיבל הגורו את הפרי האחד ונגס ממנו. ואז, במקום לחלקו בין כל האחרים כמנהגו, המשיך הגורו לאכול את הפרי לבדו.
אחד מהתלמידים שלא יכול היה לשאת את המראה הזה, קרא כנגדו:
"הו, מורה יקר שלנו, האם זו הדוגמה שאתה נותן לנו? אתה אוכל לבד ושוכח שאנו כולנו רעבים בדיוק כמוך?"
חייך אליו הגורו בסבר פנים נעים, אבל לא אמר מילה, והמשיך לאכול את הפרי עד תומו.
הוא המתין עד שהאיכר שהביא את המנחה יעזוב את המקום, ואז פנה אל התלמיד המתקומם והסביר לו:
"טעמתי את הפרי, והוא לא היה בשל. לגמרי בוסר, חמוץ ומר ותופס את החיך. אם הייתי מעביר אותו ביניכם, קרוב לוודאי שאחד מכם היה מביע את חוסר שביעות רצונו בקול רם, ובכך מעליב את האיכר העני שהביא את המתנה היחידה שיכול היה להביא. במקום להעציב אותו, החיך שלי התנדב לספוג את כל המרירות לבדו.. "
כמה פעמים אנחנו מעקמים את הפרצוף על מתנות שאנו מקבלים, ובכך פוגעים בנותן המתנה?
אני אישית מעדיפה להיות צבועה, ולא להעליב.
ואתם?
סיפור עממי מהודו, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
16.2.07
הסיפור השבועי
בית ללא צער
אשה אחת במחוז צ'אן איבדה את בנה היחיד שנפטר ממחלה קשה. בצערה הרב, חיפשה כל דרך, הגיונית ולא הגיונית, כדי להשיבו לחיים. הלכה אל כהן הדת ושאלה אותו:
"אילו תפילות אני צריכה להתפלל, ואילו מעשים עלי לעשות, איזה נס בכוחך לבצע, רק תגיד לי, איך אני יכולה לקבל חזרה את בני אהובי חי?"
כהן הדת החליט שבמקום לשלוח אותה מעל פניו, או במקום לנסות להסביר לה בדרך השכל שהדבר בלתי אפשרי, הוא יתן לה תרגיל קטן. אמר לה:
"לכי והביאי לי זרעים של צמח החרדל, מבית שאף פעם לא ידע צער. אנחנו נשתמש בזרעים האלה כדי לגרש את הצער מביתך ולהשיב את השמחה אל חייך."
חיש קל יצאה משם האשה, מלאת תקווה, כדי למלא את המשימה.
הבית הראשון אליו הגיעה היה חוילה מפוארת. היא דפקה על הדלת ואמרה: "אני מחפשת בית שצער לא פקד אותו. האם זה המקום המתאים?"
ענו לה: "באת למקום הכי פחות מתאים, גברת." והתחילו לגולל בפניה את כל הטרגדיות שפקדו אותם לאחרונה.
אמרה האשה לעצמה: "מי מתאים יותר לעזור לאנשים המסכנים האלה אם לא אני, שידעתי צער גדול כל כך ומכירה את הכאב"
נשארה אתם כדי לנחמם ולעזור להם.
וכשלא יכלה להועיל להם עוד, יצאה שוב לדרך, להמשיך בחיפושיה אחר בית שצער לא פקד אותו.
חיפשה וחיפשה ימים רבים, אבל לכל בית אליו הגיעה היה את הצער הפרטי שלו.
סיפור עצוב אחד רדף סיפור עצוב אחר, ואירועים שוברי לב נגללו בפניה בזה אחר זה.
עד מהרה היא הפכה מעורבת בכל כך הרבה מקרי צער, ובכל מקום הרגישה כי היא יכולה לעזור ולתרום שהרי מי מכיר צער גדול משלה?
כאן נשארה לסעוד אנשים חולים, ושם טיפלה בילדים שהתייתמו.
פה עזרה לאנשים שנותרו ללא פת לחם, ושם ניחמה זוגות חשוכי ילדים.
ברבות הימים יצא לה שם של מלאך מושיע, ואנשים החלו מחפשים אצלה נחמה.
כל כך עסוקה היתה בהקלת הצער של אחרים, עד שצערה שלה החויר, והיא שכחה את מסע חיפושיה אחרי זרעי החרדל. בדיעבד הסתבר כי המשימה שהטיל עליה כהן הדת אכן הצליחה:
החיפושים אחר זרעי החרדל מבית שאין בו צער, הוכיחו לה שאין דבר כזה. לכל בית יש את הצער שלו, והצער של כל כך הרבה בתים שפגשה בדרך - גירש את הצער הפרטי שלה מלבה. חייה נמלאו בתוכן חדש, מטרה מקודשת, וסיפוק מהיכולת להיות לאחרים לעזר...
סיפור עממי מסין, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
הסיבה שהבאתי את הסיפור הזה עכשיו היא כדי שנוכל כולנו לחלוק את הצער עם איה ועם משפחת גולן שמתייחדת היום עם סתיו זכרו לברכה.
שנתיים עברו מאז לכתו, והכאב מסרב להרפות.
לדיון בפורום
9.2.07
הסיפור השבועי
מילה טובה
היה היה פעם צייר מחונן שציוריו היפים הפכו לשם דבר בארצו. אחד מבניו ניחן גם הוא בכשרון ציור ונהג להראות לאביו את כל עבודותיו, ולבקש ממנו את חוות דעתו. בכל פעם שסיים הילד ציור חדש, היה נושא אותו בשמחה אל אביו ומתפאר:
"ראה, אבי, ראה איזה יופי ציירתי".
חלומו היה לשמוע מילה אחת טובה מפיו של האב.
אבל חלומו לא התגשם אף פעם.
תמיד אביו מצא דופי בציוריו:
"הראש עקום, אתה צריך לתקן"
או "הצבע לא חד מספיק, אתה צריך להשתפר בערבוב הצבעים".
תמיד היה משהו לא בסדר, והאב שלח את בנו לעבוד עליו עוד קצת.
כשהיה מגיע הבן למחרת עם הציור המתוקן, מצא בו האב פגם אחר ושלח את הבן לתקן גם אותו.
לאחר שנים ארוכות של שגרה כזאת, נמאס לבן המצב בו איננו מקבל הכרה והערכה מאביו, והוא החליט לנקוט בתחבולה.
הוא צייר ציור מאד יפה, לא הראה אותו לאביו, חפר בור באדמה וטמן בו את הציור.
לאחר חודשיים – שלושה הוציא הבן את הציור הקבור באדמה ורץ עמו לאביו.
"אבא, אבא, ראה איזה ציור יפה מצאתי! מה דעתך עליו?"
הסתכל האב בעיון, ואמר לו:
"יפה מאד. זה ציור שמצוייר כהלכה! אתה צריך ללמוד לצייר ככה!"
והבן, בהבעת ניצחון קרא אל האב:
"אבל אבא, זה ציור שאני ציירתי! סוף סוף שמעתי ממך מילה טובה!"
הסתכל עליו האב בעצב, ואמר:
"חבל מאד, בני. מכאן והלאה – לא תשתפר יותר לעולם. אני נהגתי לנזוף בך ולבקר את ציוריך כדי לגרום לך להשתפר ולהשתבח, לפתח את כשרונך עוד ועוד, שתמיד תרצה לעשות טוב יותר. ועתה - המכחול שלך אף פעם לא יתקדם מעבר ליכולת הנוכחית שלו, אלא רק ינוח על זרי הדפנה של המחמאות שקיבל היום"
מעניין, לא? יש גישה שאומרת שדווקא ביקורת חיובית ובונה, ועידוד מצד ההורים – הם הם שדוחפים קדימה... אבל הדברים האלה של האב די הגיוניים. לך תדע..
סיפור עממי ממקור לא ידוע, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
2.2.07
הסיפור השבועי
שני זאבים
ילד אינדיאני קטן בא פעם אל סבו הזקן, בוכה ופגוע, וסיפר על ריב שהיה לו עם אחד מחבריו.
הילד חשב שחברו מתנהג אתו רע, ממש בלי סיבה, וזה כל כך פגע בו והרגיז אותו עד שממש לא יכול היה לשלוט בדמעותיו.
"בוא ותקשיב," אמר לו הסבא, "אני אספר לך סיפור.."
ניגב הילד את דמעותיו והתיישב מול הסב, שפתח ואמר:
"שמע נכדי, אני מכיר את המצב הזה. גם לי, בזמני, היו בעבר רגעים שממש שנאתי את כל מי שהתנהג אלי לא יפה. אבל שמתי לב שהשנאה אליהם פשוט מחלישה את כוחי ושוברת אותי, כאשר להם זה לא עושה כלום. זה בערך כמו שאתה שותה רעל בעצמך, אבל מאחל שהחבר שהרגיז אותך ימות מזה... "
הסבא עצר לרגע, ואז המשיך:
"אתה יודע, לפעמים אני מרגיש כאילו שיש בתוכי שני זאבים. אחד מהם טוב, ולא עושה כל רע. הוא חי בהרמוניה עם כל הסביבה שלו, לא נפגע משום דבר בעיקר לא במקום שלא התכוונו לפגוע בו. הוא נלחם אך ורק כשממש צריך, ובדרך הנכונה. הוא שומר את כל האנרגיה שלו לרגע המתאים, כשהיא תידרש לו.
אבל!
הזאב השני! הו הזאב השני...
הוא מלא זעם.
הדבר הכי קטן מקפיץ אותו וגורם לו להתפרצות נוראה.
הוא נלחם עם כולם, כל הזמן, בלי כל סיבה.
הוא לא מסוגל בכלל לחשוב, כי הכעס והשנאה ממש מעוורים אותו. הרי זה כעס כל כך מיותר, כי הוא לא מביא אותו לשום מקום. ואתה יודע מה, נכד יקר שלי.. לפעמים זה ממש בלתי נסבל לחיות עם שני הזאבים האלה בתוכך, כי המאבק ביניהם קשה, וכל אחד רוצה להשתלט על רוחי וישותי..."
הנכד הסתכל לסבו ישר לתוך העיניים, ושאל אותו:
"ומי מהם מנצח, סבא? הזאב הטוב או הזאב הרע?"
חייך הסבא ואמר:
" מי שמנצח הוא זה שאני מאכיל אותו..."
אז אל תאכילו את הזאבים הרעים שלכם !
אל תספקו להם את הדלק שעליו הם מתנייעים...
הרעיבו את הרגשות השליליים עד מוות, 'והאכילו' רק את הטובים.
אתם תהיו מה זה מאושרים, זו הבטחה חגיגית ממני... :)
אגדה עממית אינדיאנית, תורגמה מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
חודש ינואר עבר לארכיון
הסיפור השבועי
לדעת לקבל מתנה
היה היה פעם גורו ידוע שסביבו התקבצה חבורת תלמידים. הם נהגו להעביר את יומם במדיטציות ובלימוד, ולא התפנו לדאוג לצורכי הקיום שלהם. תושבי הכפר שלחו אליהם מדי יום מעט פירות וירקות מפרי גנם.
בדרך כלל היה הגורו מקבל את המשלוח ומחלק אותו שווה בשווה בין כל הנוכחים.
יום אחד הגיע אחד מעניי הכפר להגיש להם מנחה, ובידו רק פרי אחד שהניב העץ היחיד שגדל בחלקת האדמה הקטנה שלו. קיבל הגורו את הפרי האחד ונגס ממנו. ואז, במקום לחלקו בין כל האחרים כמנהגו, המשיך הגורו לאכול את הפרי לבדו.
אחד מהתלמידים שלא יכול היה לשאת את המראה הזה, קרא כנגדו:
"הו, מורה יקר שלנו, האם זו הדוגמה שאתה נותן לנו? אתה אוכל לבד ושוכח שאנו כולנו רעבים בדיוק כמוך?"
חייך אליו הגורו בסבר פנים נעים, אבל לא אמר מילה, והמשיך לאכול את הפרי עד תומו.
הוא המתין עד שהאיכר שהביא את המנחה יעזוב את המקום, ואז פנה אל התלמיד המתקומם והסביר לו:
"טעמתי את הפרי, והוא לא היה בשל. לגמרי בוסר, חמוץ ומר ותופס את החיך. אם הייתי מעביר אותו ביניכם, קרוב לוודאי שאחד מכם היה מביע את חוסר שביעות רצונו בקול רם, ובכך מעליב את האיכר העני שהביא את המתנה היחידה שיכול היה להביא. במקום להעציב אותו, החיך שלי התנדב לספוג את כל המרירות לבדו.. "
כמה פעמים אנחנו מעקמים את הפרצוף על מתנות שאנו מקבלים, ובכך פוגעים בנותן המתנה?
אני אישית מעדיפה להיות צבועה, ולא להעליב.
ואתם?
סיפור עממי מהודו, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
16.2.07
הסיפור השבועי
בית ללא צער
אשה אחת במחוז צ'אן איבדה את בנה היחיד שנפטר ממחלה קשה. בצערה הרב, חיפשה כל דרך, הגיונית ולא הגיונית, כדי להשיבו לחיים. הלכה אל כהן הדת ושאלה אותו:
"אילו תפילות אני צריכה להתפלל, ואילו מעשים עלי לעשות, איזה נס בכוחך לבצע, רק תגיד לי, איך אני יכולה לקבל חזרה את בני אהובי חי?"
כהן הדת החליט שבמקום לשלוח אותה מעל פניו, או במקום לנסות להסביר לה בדרך השכל שהדבר בלתי אפשרי, הוא יתן לה תרגיל קטן. אמר לה: "לכי והביאי לי זרעים של צמח החרדל, מבית שאף פעם לא ידע צער. אנחנו נשתמש בזרעים האלה כדי לגרש את הצער מביתך ולהשיב את השמחה אל חייך."
חיש קל יצאה משם האשה, מלאת תקווה, כדי למלא את המשימה.
הבית הראשון אליו הגיעה היה חוילה מפוארת. היא דפקה על הדלת ואמרה: "אני מחפשת בית שצער לא פקד אותו. האם זה המקום המתאים?"
ענו לה: "באת למקום הכי פחות מתאים, גברת." והתחילו לגולל בפניה את כל הטרגדיות שפקדו אותם לאחרונה.
אמרה האשה לעצמה: "מי מתאים יותר לעזור לאנשים המסכנים האלה אם לא אני, שידעתי צער גדול כל כך ומכירה את הכאב"
נשארה אתם כדי לנחמם ולעזור להם.
וכשלא יכלה להועיל להם עוד, יצאה שוב לדרך, להמשיך בחיפושיה אחר בית שצער לא פקד אותו.
חיפשה וחיפשה ימים רבים, אבל לכל בית אליו הגיעה היה את הצער הפרטי שלו.
סיפור עצוב אחד רדף סיפור עצוב אחר, ואירועים שוברי לב נגללו בפניה בזה אחר זה.
עד מהרה היא הפכה מעורבת בכל כך הרבה מקרי צער, ובכל מקום הרגישה כי היא יכולה לעזור ולתרום שהרי מי מכיר צער גדול משלה?
כאן נשארה לסעוד אנשים חולים, ושם טיפלה בילדים שהתייתמו.
פה עזרה לאנשים שנותרו ללא פת לחם, ושם ניחמה זוגות חשוכי ילדים.
ברבות הימים יצא לה שם של מלאך מושיע, ואנשים החלו מחפשים אצלה נחמה.
כל כך עסוקה היתה בהקלת הצער של אחרים, עד שצערה שלה החויר, והיא שכחה את מסע חיפושיה אחרי זרעי החרדל. בדיעבד הסתבר כי המשימה שהטיל עליה כהן הדת אכן הצליחה:
החיפושים אחר זרעי החרדל מבית שאין בו צער, הוכיחו לה שאין דבר כזה. לכל בית יש את הצער שלו, והצער של כל כך הרבה בתים שפגשה בדרך - גירש את הצער הפרטי שלה מלבה. חייה נמלאו בתוכן חדש, מטרה מקודשת, וסיפוק מהיכולת להיות לאחרים לעזר...
סיפור עממי מסין, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
הסיבה שהבאתי את הסיפור הזה עכשיו היא כדי שנוכל כולנו לחלוק את הצער עם איה ועם משפחת גולן שמתייחדת היום עם סתיו זכרו לברכה.
שנתיים עברו מאז לכתו, והכאב מסרב להרפות.
לדיון בפורום
9.2.07
הסיפור השבועי
מילה טובה
היה היה פעם צייר מחונן שציוריו היפים הפכו לשם דבר בארצו. אחד מבניו ניחן גם הוא בכשרון ציור ונהג להראות לאביו את כל עבודותיו, ולבקש ממנו את חוות דעתו. בכל פעם שסיים הילד ציור חדש, היה נושא אותו בשמחה אל אביו ומתפאר:
"ראה, אבי, ראה איזה יופי ציירתי".
חלומו היה לשמוע מילה אחת טובה מפיו של האב.
אבל חלומו לא התגשם אף פעם.
תמיד אביו מצא דופי בציוריו:
"הראש עקום, אתה צריך לתקן"
או "הצבע לא חד מספיק, אתה צריך להשתפר בערבוב הצבעים".
תמיד היה משהו לא בסדר, והאב שלח את בנו לעבוד עליו עוד קצת.
כשהיה מגיע הבן למחרת עם הציור המתוקן, מצא בו האב פגם אחר ושלח את הבן לתקן גם אותו.
לאחר שנים ארוכות של שגרה כזאת, נמאס לבן המצב בו איננו מקבל הכרה והערכה מאביו, והוא החליט לנקוט בתחבולה.
הוא צייר ציור מאד יפה, לא הראה אותו לאביו, חפר בור באדמה וטמן בו את הציור.
לאחר חודשיים – שלושה הוציא הבן את הציור הקבור באדמה ורץ עמו לאביו.
"אבא, אבא, ראה איזה ציור יפה מצאתי! מה דעתך עליו?"
הסתכל האב בעיון, ואמר לו:
"יפה מאד. זה ציור שמצוייר כהלכה! אתה צריך ללמוד לצייר ככה!"
והבן, בהבעת ניצחון קרא אל האב:
"אבל אבא, זה ציור שאני ציירתי! סוף סוף שמעתי ממך מילה טובה!"
הסתכל עליו האב בעצב, ואמר:
"חבל מאד, בני. מכאן והלאה – לא תשתפר יותר לעולם. אני נהגתי לנזוף בך ולבקר את ציוריך כדי לגרום לך להשתפר ולהשתבח, לפתח את כשרונך עוד ועוד, שתמיד תרצה לעשות טוב יותר. ועתה - המכחול שלך אף פעם לא יתקדם מעבר ליכולת הנוכחית שלו, אלא רק ינוח על זרי הדפנה של המחמאות שקיבל היום"
מעניין, לא? יש גישה שאומרת שדווקא ביקורת חיובית ובונה, ועידוד מצד ההורים – הם הם שדוחפים קדימה... אבל הדברים האלה של האב די הגיוניים. לך תדע..
סיפור עממי ממקור לא ידוע, תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
2.2.07
הסיפור השבועי
שני זאבים
ילד אינדיאני קטן בא פעם אל סבו הזקן, בוכה ופגוע, וסיפר על ריב שהיה לו עם אחד מחבריו.
הילד חשב שחברו מתנהג אתו רע, ממש בלי סיבה, וזה כל כך פגע בו והרגיז אותו עד שממש לא יכול היה לשלוט בדמעותיו.
"בוא ותקשיב," אמר לו הסבא, "אני אספר לך סיפור.."
ניגב הילד את דמעותיו והתיישב מול הסב, שפתח ואמר:
"שמע נכדי, אני מכיר את המצב הזה. גם לי, בזמני, היו בעבר רגעים שממש שנאתי את כל מי שהתנהג אלי לא יפה. אבל שמתי לב שהשנאה אליהם פשוט מחלישה את כוחי ושוברת אותי, כאשר להם זה לא עושה כלום. זה בערך כמו שאתה שותה רעל בעצמך, אבל מאחל שהחבר שהרגיז אותך ימות מזה... "
הסבא עצר לרגע, ואז המשיך:
"אתה יודע, לפעמים אני מרגיש כאילו שיש בתוכי שני זאבים. אחד מהם טוב, ולא עושה כל רע. הוא חי בהרמוניה עם כל הסביבה שלו, לא נפגע משום דבר בעיקר לא במקום שלא התכוונו לפגוע בו. הוא נלחם אך ורק כשממש צריך, ובדרך הנכונה. הוא שומר את כל האנרגיה שלו לרגע המתאים, כשהיא תידרש לו.
אבל!
הזאב השני! הו הזאב השני...
הוא מלא זעם.
הדבר הכי קטן מקפיץ אותו וגורם לו להתפרצות נוראה.
הוא נלחם עם כולם, כל הזמן, בלי כל סיבה.
הוא לא מסוגל בכלל לחשוב, כי הכעס והשנאה ממש מעוורים אותו. הרי זה כעס כל כך מיותר, כי הוא לא מביא אותו לשום מקום. ואתה יודע מה, נכד יקר שלי.. לפעמים זה ממש בלתי נסבל לחיות עם שני הזאבים האלה בתוכך, כי המאבק ביניהם קשה, וכל אחד רוצה להשתלט על רוחי וישותי..."
הנכד הסתכל לסבו ישר לתוך העיניים, ושאל אותו:
"ומי מהם מנצח, סבא? הזאב הטוב או הזאב הרע?"
חייך הסבא ואמר:
" מי שמנצח הוא זה שאני מאכיל אותו..."
אז אל תאכילו את הזאבים הרעים שלכם !
אל תספקו להם את הדלק שעליו הם מתנייעים...
הרעיבו את הרגשות השליליים עד מוות, 'והאכילו' רק את הטובים.
אתם תהיו מה זה מאושרים, זו הבטחה חגיגית ממני... :)
אגדה עממית אינדיאנית, תורגמה מאנגלית על ידי חמדה גלעד.
לדיון בפורום
חודש ינואר עבר לארכיון