19.2.08
לפני מספר ימים הוזמנו לחגוג מסיבת יום הולדת של חברה.
היא נתנה לנו את הכבוד לבחור את סוג המסעדה, ואנחנו שנמצאים עדיין תחת הרושם הנהדר שהשאיר עלינו מסענו האחרון לגרוזיה - ביקשנו אם אפשר שזו תהיה מסעדה גרוזינית, בוכרית, קווקזית, משהו מהאיזורים האלה...
דינה שלנו היא חברה ממושמעת, ומיד החלה לשלוח שליחים לכל המסעדות מאיזור הקווקאז: לבדוק תפריטים, מוזיקה וכו', ולבסוף נפלה הבחירה על מסעדה שנקראת פשוט קווקאז.
המסעדה שוכנת בסוף רחוב אלנבי בתל אביב, ליד בנין האופרה או שמא זה בדיוק בנין האופרה, לא יודעת. יעקב אומר לי שבנעוריו התל אביביים המקום נחשב לרובע האורות האדומים של של העיר. מוזר היה לו לבוא לאכול שם.
כשקיבלתי מדינה את שם המסעדה, ניסיתי לאתר אותה באינטרנט - לשווא. לא מצאתי עליה כלום. לרגע פחדתי שהיא בכלל לא קיימת, כי איזו מסעדה לא מוזכרת היום באינטרנט?
ובכן, מהיום - גם מסעדת קווקאז תהיה מוזכרת. כי בילינו שם ערב בלתי נשכח, והיא בהחלט ראויה לציון.
אקדים ואומר שיתכן שאחת הסיבות שכל כך התלהבנו ממנה היא בגלל שהלכנו בקבוצה גדולה של אנשים. לכבוד 13 סועדים הם פתחו שם שולחן כיד המלך, וזכינו לטעום כמעט כל דבר שמופיע בתפריט. אז גם אם דברים מסויימים לא כל כך טעמו לנו - עדיין היו הרבה דברים אחרים נהדרים!
אם זוג או משפחה קטנה הולכים לשם - כמובן שיצטרכו לבחור רק מספר מצומצם של מנות, ובהיעדר השפע שאיפיין את החגיגה שלנו, זה הם ומזלם: כלומר, תלוי אם ידעו לבחור מנות שערבות לחיכם.
איך שנכנסנו - חיכה לנו שולחן עמוס בכל טוב כנהוג במדינות הקווקאז. לא היה מקום לזרוק סיכה על השולחן הזה, כל סנטימטר בו היה תפוס עם צלחות (ריקות ומלאות), כוסות, בקבוקי וקנקני שתיה, לחמים, מחמצים ומה לא.
בהמשך, כשהגיעו מנות נוספות ולא היה מקום להניח אותן, הביאו מין "קומה שניה" לשולחן העמוס: כל מיני מתקני מתכת מוגבהים שעומדים על רגליים, וככה ממש יוצרים מפלס חדש של תקרובת מעל למפלס הראשון המונח על השולחן.
אז מה היה שם?
על השולחן היו מנות פתיחה קרות - 3 צלחות מכל סוג, מסודרות לאורך השולחן.
סלט כרוב מוחמץ, סלט פטריות, חצאי עגבניות וחצאי מלפפונים טריים, עגבניות שלמות מוחמצות ומלפפונים מוחמצים (ממש לא דומים למלפפון הכבוש שאנחנו מכירים).
היו נתחים של דג מלוח עם טבעות בצל. היה סלט חצילים מדהים, עתיר טעמים, שלמיטב הבנתי הכיל רק חציל שרוף על האש ושום כתוש:
היו נתחי סלמון מעושן, עבים ובשרניים - לא כמו הסלמון בעובי נייר שנמכר בחנויות:
היו פרוסות לשון כבושות:
והיתה גם רגל קרושה, מה שהרוסים קוראים חולודייץ:
את המנות הקרות הללו ליווה כמובן הרבה אלכוהול: וודקה, יין אדום ולבן, וויסקי. כשתיה קלה הגישו קנקנים עם מיץ שזיפים שאופייני לארצות הקווקז, טעים מאד!
ואחרי שלכולם כבר נפתח התיאבון... התחילו להגיע המנות החמות:
קודם כל חינקלי - כיסני הבצק הממולאים קציצת בשר ששוחה בתוך מין מרק טעים (בתוך הבצק!). אוחזים את כיסן הבצק ביד, נועצים שן בעדינות בבצק, מתחילים "לשאוב" את המרק הטעים, ורק כשהוא מסתיים - נוגסים בעטיפת הבצק ובמלית הבשר.
החינקלי היו טעימים מאד, אם כי בגרוזיה אכלנו טעימים ויפים יותר. אני הייתי כל כך עסוקה באכילה ושאיבה ומיצמוץ שפתיים וניקוי הבגד מהמרק שניגר עליו חופשי - שפשוט לא היו לי ידיים לצלם את החינקלי...
אחרי הפסקה של כחצי שעה באכילה (צריך היה לנוח...) הגיעה מין מנת ביניים שלפני המנה העיקרית: על שיפוד ארוך (כחצי מטר אורך) הלבישו נתחים גדולים של דג עשוי בגריל:
הדג הזה נקרא דג חדקן, והוא 'בית הגידול' של קוויאר בלוגה. הוא מה זה טעים, בשרני ועסיסי ובמסעדת קווקאז הפליאו להכין אותו. אהבתי, ומי שמכיר אותי יודע שלא קל לסחוט ממני מחמאה על דגים.
כשכולנו כבר היינו מלאים לגמרי, הגיעו הבשרים...
קודם כל שיפודי שישליק כבש נהדרים, רכים, ריחניים, עשויים בדיוק במידה הנכונה על שיפוד ארוך שמתחיל ולא נגמר:
ומיד אחריהם הגיעו גם שיפודי קבאב עסיסיים, מתובלים בהרבה כוסברה ושום.
בגלל האורך של השיפודים קשה היה לצלם תמונות ברורות.
לשם המחשת האורך של כל שיפוד, שימו לב ליחס למשל בין השיפוד לבקבוק הסודה שעומד על השולחן:
ואם חשבנו שנצא משם בלי מתוקים - טעינו...
שתי עוגות שלמות נחתו על השולחן, אחת יותר טעימה מהשניה. רואים שהן עוגות תוצרת בית כאלו, לא מהוקצעות ומקצועניות כמו בקונדיטוריות, אלא כמו משהו שיוצא ממטבחה של בשלנית ביתית.
העוגה הזאת היתה עשויה כולה משכבות מרנג שמחוברות ביניהן בריבת חלב. משהו!
ולעוגה הזאת אמרו לי שקוראים "סיביר" - לא הצלחתי לשמוע על שום מה ולמה, ולא זכיתי לטעום ממנה, כי פשוט נפלתי שדודה מרוב האוכל, כמעט התעלפתי!
יחד עם העוגות הגיעו לשולחן קנקני חרסינה מלאים בתה חזק וארומטי, ולידם צלוחיות ריבה תוצרת בית, מה שהרוסים קוראים לו "וארנייה". זו מרקחת של פירות מבושלים בסוכר צמיגי. זו שלנו הוכנה מפרי שאין אותו בארץ, לא יודעת את שמו, אבל בגרוזיה הוא צומח פרא על שיחים לאורך כל הדרכים. זה פרי בגודל של זית, בצבע כתום חזק, עם חרצן שדומה מאד לחרצני זיתים. בטעם הוא מזכיר משהו מפירות יער. זה היה סיום מתוק מדהים לארוחה פשוט מעולה.
אתנית, בלי פוזות ובלי גינונים מיותרים, הכל פשוט, כמעט ביתי כזה, מוגש בנדיבות ובשפע.
גולת הכותרת של הערב היתה המוזיקה החיה שליוותה את כל הארוחה. שני זמרים וזמרת מופלאה עלו לשיר כל אחד בתורו, והנעימו את כל הערב שלנו שם. שני הזמרים שרו שירים רוסיים מלאי פאתוס ובמנגינות ממש מדליקות. כל החברים הרוסים של דינה ושלנו רקדו ושרו אתם את כל המילים, והיו שמחים ועליזים כמו שרק משתה כזה יכול לעשות אנשים עליזים... בזכותם התוודענו לשירים של אחד, אלכסנדר רוזנבאום, זמר ויוצר יהודי שהופיע גם בארץ. השירים שלו פשוט סוחפים, אפילו את מי שלא מבין את השפה!
הזמרת, בעלת קול נדיר ואיכויות של זמרת ג'אז מעולה, שרה שירים באנגלית ללא שמץ של מבטא זר, ונאלצנו לקום כמה פעמים ולהתקרב אליה כדי לשמוע בודאות אם זו היא ששרה או שזה איזה פליי-בק של זמרת אמריקאית כלשהי.
לא, שום זמרת אמריקאית. רק זמרת קווקזית נהדרת בשם מרינה מאירוב. היא שרה בחתונות, בר מצוות ובכלל אירועים שונים. (03-5079226)
ומאחר וכאמור מסעדת קווקאז לא מופיעה באינטרנט, לקחתי מהם כרטיס ביקור והנה הפרטים של המסעדה:
רחוב אלנבי 8, תל אביב, טלפון 03-5103889.
אין לי צל של מושג לגבי רמת המחירים - הכל שולם גלובלית, אבל לא נראה לי שזו מסעדה יקרה.
כשחזרנו משם בלילה הביתה, בתי גיליה הגדירה את זה יפה: היא אמרה "היינו לכמה שעות בחוץ לארץ בלי לשלם על כרטיס טיסה..."
ואכן זה היה ממש כך. חוויה של ארץ אחרת, תרבות אחרת, מאכלים אחרים, מוזיקה אחרת.
אם פעם יתחשק לכם משהו "אחר" - תנו קפיצה לקווקאז.
לדיון בפורום
14.2.08
מה חשבתם, שרק על מסעדות ניו יורק נספר כאן?
מה פתאום... יש נביא בעירו...
ביקור לילי שערכנו שלשום במסעדת צחקו, ( נקרא לזה אולי ולנטיין'ס דיי מוקדם ) ראוי בהחלט לדיווח, אז הנה הוא לפניכם:
כשאני חושבת על מסעדה בשוק, מיד מצטיירת לי בראש תמונה: כוך קטן, פתיליות בוערות, (טוב, אני יודעת שאפילו ברחמו כבר אין אותן), אוכל בסיסי ופשוט כמו אורז עם שעועית, קציצת בשר ברוטב אדום, פיתות חמות ישר מהמאפיה, ירקות הכי טריים בעולם חתוכים לסלט קטן. מיץ תרכיז צהוב חזק, כמו הלימונדה של עזורה.
בשבילי זו מסעדה בשוק.
אז זהו, מסתבר שכל זה שייך למחוזות העבר של ילדותי ונעורי הרחוקים.
אמנם יש עדיין מסעדות כאלו בשוק, אבל לצידן משגשג טרנד חדש של מסעדות גורמה, מסעדות של פאיים וקישים, מסעדות שבאים אליהן לא רק סתם בשביל למלא את הבטן המקרקרת, אלא בשביל לצאת לבילוי.
מסעדת צחקו היא מסעדה כזאת, שיוצאים אליה לבילוי. היא שוכנת ברחבת החמארות של שוק העירקים, אבל מאחר והיא פועלת - נכון למועד כתיבת שורות אלו - רק בלילה, אז לא בדיוק יצא לכם להפגש עם בלייני השש בש והקלפים והקוביות. אלה שייכים להמולת היום של השוק.
כשבאים למסעדה בלילה - הבאסטות כבר סגורות, הקמארג'ים (שחקני הקלפים) כבר הפסידו או הרוויחו את כל הכסף והלכו הביתה לצבור כוח לקראת יום המשחקים החדש שיגיע בבוקר המחרת. אז אם הפסד התפאורה הצבעונית של השוק זה חסרון, הוא מיד מתקזז עם היתרון של מציאת חניה בקלות בשעות הלילה.
אבל אל תטעו לחשוב, לצחקו לא באים סתם ככה כשמתחשק. אם תנהגו כך, תשארו עם החשק, כי למסעדה הפיצפונת הזאת צריך להזמין מקום מראש!
היא כל כך קטנה. למעשה החלק הארי שלה הוא מין חלל שהיה כנראה פתוח, מתחת לגגון משופע של איזו קומה עליונה. לקחו יריעות פלסטיק, (התמונה בראש הבלוג) אטומות, נראות בסדר, אבל עדיין פלסטיק, וסגרו אתן את החלל שנוצר בין הגגון לרצפה. אין שום שלט, אין כניסה מפוארת, אין בדיקה בטחונית בפתח, אין מארחת שמושיבה אותך, אין בכלל אינדיקציה שזו מסעדה.
ובכל זאת, זו מסעדת גורמה.
כל האוכל שאכלנו היה טרי וטעים. מרגישים שמשתמשים שם בתוצרת הטריה של השוק, בחומרים משובחים.
איך שמתיישבים (בקצת חוסר נוחות ופרטיות בגלל החלל הקטן והדי צפוף) נוחתת על השולחן צלחת ובה כמה פרוסות לחם כפרי חמים, צלוחית זיתים שחורים נפלאים, קערית של שמן זית איכותי מנוקד בכתם של חומץ בלסמי, ופנכה קטנה ובה גרגרי מלח ים אטלנטי.
מה אגיד לכם, הייתי יכולה להסתפק בזה כארוחה שלמה!
בוצעים ביד חתיכת לחם, טובלים במרכז הכתם החום של הבלסמי, שמן הזית מסתפח בצדדים, זורים על זה 2-3 גרגרי מלח, מכניסים לפה, ועם היד השניה דוחפים לפה זית אחד שחור - אחחח... טעם גן עדן!
התפריט די עשיר, וחלקו מיועד לעשירים... כמה מהמנות נפסלו על הסף בשל היוקר שלהן. גורמה גורמה, אבל אנחנו לא נצר למשפחת אוליגרכים רוסים. השקלים שלנו צריכים להספיק לנו כדי לגמור את החודש, אז כל דבר מעל 90-100 ש"ח למנה פשוט לא נלקח בחשבון. בסוף התבייתנו על שתי מנות ראשונות ושתיים עיקריות במחירים בהחלט סבירים.
לקחנו סלט ירקות מעניין שנקרא 'סלט רוחה'
המון ירקות טריים, קצוצים לג'וליאנים, מתובלים נהדר, כשמעליהם מפוזרים שקדים. סלט ממש רענן וטעים, עם שמן זית משובח ושום כתוש, ובכמות די נדיבה.
מנה ראשונה נוספת שלקחנו היתה חציל בלדי שרוף על טחינה, לצערי התמונה קצת מטושטשת, צילמתי מהר וכמעט בהחבא - פשוט החלל כל כך קטן והרבה זוגות עיניים ליוו כל תנועה שלי.
החציל הקלוי הזה מכבב בתפריטים של כל כך הרבה מסעדות בשנים האחרונות! כאן הוא היה עשוי ממש לעילא ולעילא, פשוט להתענג על שילוב הטעם השרוף עם הטחינה הצובטת בחיך.
למנת הסלט (או החציל) נלווה גם לחם, כי לשולחן הגיעה צלחת נוספת עם לחם מסוג אחר, שחוסל עד תומו, בעיקר בניגובים של הטחינה.
מנה עיקרית אחת שלקחנו היתה קבאב טלה על מצע של חצילים:
לא רק ההגשה היתה "טעימה" לעיניים, הצלחת כולה היתה טעימה לחיך ולבטן. ארבעה קבאבים שמנמנים, עשויים היטב מבחוץ עם מעטפת כמעט חרוכה אבל עם תוך ורדרד, רך ומתובל היטב. והפתעה - בתוך כל קבאב נחו כמה פיניונסים, מוסיף המון לטעם. ליד הקבאבים באה חצי עגבניה צלויה וטיפ טיפה של סלט ירקות טעים.
המנה העיקרית השניה היתה שיפוד אנטרקוט עם ירקות צלויים.
ההגשה היתה נהדרת: הצלחת מקושטת בתשומת לב בנקודות ירק קטנטנות (בפינה הימנית העליונה של התמונה). השיפוד הגיע עטוף במפית נייר בקצהו כדי להגן מפני החום. גם כאן היתה ערימת עלעלי ירק מתובלת יפה. קצת התאכזבתי לגלות שהירקות הצלויים שנרשמו בשם המנה היו עגבניית שרי אחת ובצלצלון קטן ששופדו בין קוביות הבשר. הבשר היה רך וטעים בהחלט.
קצת היתה חסרה לי איזו תוספת, בשתי המנות העיקריות. משהו פחממתי מסוג זה או אחר - אורז, תפוח אדמה, בטטה, משהו.
למרות האוכל הטעים מאד והשירות האדיב - משום מה המקום לא הזמין לשבת בו עוד. אכלנו, סיימנו, בא לנו לצאת. ויתרנו על קינוח לא רק בגלל הדיאטה אלא פשוט כי רצינו ללכת.
לדעתי, לא ירחק היום והמסעדה תשנה את מיקומה, או שתספח אליה איזורים נוספים מסביב כדי להגדיל את התפוסה. עם הצלחה לא מתווכחים, והמקום בהחלט מצליח. מישהו שם במטבח יודע את העבודה שלו.
נהנינו, ואני בטח ארצה לחזור לשם שוב.
אגב, המסעדה כשרה, אם אני לא טועה אפילו למהדרין, אבל תבדקו אותי, אני לא בטוחה.
בכל אופן ישבו שם כמה וכמה חובשי כיפות, לצד כמה 'אושיות חברתיות' משמנה וסלתה של ירושלים.
הנזק לכיס לא היה נורא כל כך, 230 ש"ח לשתי מנות ראשונות, שתי עיקריות וכוס מיץ תפוזים אחד. אני לא שותה עם האוכל וסירבתי לכוס המים שהציעו לי ביוזמתם.
אז אם במקרה אתם באים לירושלים........... תכננו להשאר עד הערב, תזמינו מקום, ותטעמו את צחקו...
לדיון בפורום
10.2.08
בדיוק חודש עבר מאז שחזרנו מניו יורק, וזכר המסעדות שלה כבר הולך ומשתכח ממני.
היתה לי כוונה אמיתית לתעד את הכל, כששלל הטעמים והריחות עדיין טריים בראש ובחיך, אבל כמות המחאות שקיבלנו על האוכל הלא כשר שעליו סיפרתי בפוסט הקודם פשוט ריפתה את ידי.
מצד אחד - לא התחייבנו להיות אתר כשר. נכון שבפורום שלנו אנחנו מקפידים מאד שלא להעלות מתכונים לא כשרים, מתוך התחשבות במשתתפים שומרי המסורת היקרים ללבנו.
ומצד שני, כמעט כל המסעדות שביקרנו בהן, וכמעט כל המנות שאכלנו - לא בדיוק יצאו היישר מתוך לוחות הברית.
אז מה עושים? לא לדווח?
עד שתתקבל החלטה, הנה בינתיים דיווח קטנצ'יק על מסעדה אגדתית שמה שאכלנו בה היה ממש "בסדר" לפי הכללים של כל הדתות...
מעדניית כץ בלואר-איסט-סייד של ניו יורק היא מוסד ותיק ומפורסם שאנשים נוהרים אליו לא רק מכל רבעי העיר ניו יורק, אלא מכל אמריקה וגם מרחבי העולם. מין ציון דרך קולינרי שחייבים לעבור בו אם רוצים להבין את המשמעות של דלי ניו יורקי אמיתי.
ערימות הבשר בתמונה למעלה לא נמצאות שם במקרה - הן אלו שעשו את המקום הזה למה שהוא החל משנת 1888.
חלל המסעדה גדול מאד, וקירותיו מעוטרים בהמון תמונות, תעודות ומכתבים - כולם מתעדים ביקורים של אורחים מפורסמים שאכלו במקום: לא פחות מארבעה מנשיאי ארה"ב, שרים וסנטורים, שחקני קולנוע וזמרים וסלבריטאים שונים.
שני שליש של שטח המסעדה הוא בישיבה חופשית - אתה מזמין בדלפק (שתכף נגיע אליו) את מה שאתה רוצה מתוך תפריט שכתוב בגדול על הקיר, וכשהמגש בידיך והריר ניגר על סנטרך, אתה מסתובב לחפש מקום ישיבה פנוי. בשעות הלחץ - קשה, קשה מאד. לא פעם צריך לחלוק שולחן עם אנשים זרים, או פשוט לעמוד ולהמתין למקום שיתפנה. ראיתי שם כבר אנשים שהניחו את המגשים שלהם בפינת המסעדה/חנות, על מקרר מסחרי גדול עמוס בנתחי פסטרמה למכירה, ופשוט אכלו שם בעמידה.
השליש הנותר של השטח הוא מסעדה בהגשה של מלצרים, כמובן במחירים יותר יקרים ולפי כל הכללים.
מאחורי הדלפק הארוך - משהו כמו 20-25 מטר לפחות - עומדים ה"חותכים" . ה - cutters כמו שהם נקראים כאן. ספרתי בערך עשרה. ממול לכל אחד מהחותכים משתרך תור ארוך של אנשים שעומדים בסבלנות ומחכים שיגיעם תורם לנעוץ שיניים בהררי הפסטרמה החמה או הקורנדביף. אפשר בהחלט לחכות גם שעה בתור...
הקבועים, יודעים אצל איזה חותך לעמוד בתור. מפתחים אתו יחסים, כמו עם בארמן.
אנחנו עמדנו סתם, בתור אקראי שנראה לנו הכי קצר. אחר כך התפצלנו לשני תורים סמוכים ואמרנו שנזמין איפה שמי מאתנו תגיע ראשונה. כשהתקרבנו קצת לדלפק - הצלחנו לראות מה נעשה שם מאחור. נתחים עצומים של בשר נחו על משטחי חיתוך, והחותכים פרסו אותם במיומנות מדהימה לפרוסות בדיוק בעובי המתאים - לא עבות מדי ולא דקות מדי, ממש כמו שצריך. וכדי להחזיק את האנשים "בשקט" עד שיגיע תורם, מוציא החותך מדי כמה דקות צלחת ועליה חתיכות של בשר מסוגים שונים, ומציע לממתינים טעימות. וואו, הפה נמלא טעמים ובלוטות הרוק מתחילות לעבוד.
ואז מגיע תורנו וצריך להזמין - אבל לכו תדעו מה!
חמש או שש פעמים הייתי בכץ, ותמיד תמיד הזמנתי סנדוויץ' פסטרמה חמה. למה? רציתי תמיד להזמין גם דברים אחרים, אבל על הסנדוויץ' הזה לא רציתי לוותר! אז מה לעשות, הרי לצד הסנדוויץ' אין אפשרות לקחת שום דבר נוסף. גם עליו בקושי אפשר להתגבר, אז איך אפשר לקחת עוד משהו? וכך, במשך השנים ובכל הביקורים אני תמיד תקועה על אותו הדבר שבשבילו אני באה לשם - סנדוויץ' הפסטרמה החמה.
ובתקריב - חצי מהסנדוויץ'
בתפריט יש מרק עם קניידאלאך, כל מיני קנישע'ס, כבד קצוץ ואפילו קישקע ממולא שכך גם מופיע בתפריט: kishke...
יש גם בייגל ולאקס, וקולסלואו והוט-דוגס ועוד, אבל כאמור לא הגעתי אף פעם לטעום משהו מהם.
כמות הבשר בסנדוויץ' היא א-ד-י-ר-ה.
בהערכה גסה הייתי אומרת שיש שם חצי קילו בערך...
תארו לעצמכם שאתם הולכים לחנות, קונים חצי קילו פסטרמה ומחסלים את זה לבד בבת אחת! ולא רק את זה ככה נקי, סטרייט, כי איך אפשר להנות מהסנדוויץ' בלי צלחת של צ'יפס כזה מדהים:
הצ'יפס עבה, בשרני, עשוי בדיוק במידה וטעים טעים...... ממש לא תפוגן כזה...
וצלחת המלפפונים הבלתי נמנעת:
שילוב של מלפפונים ירוקים טריים - עבים ומנוקדים מבחוץ ביבלות כאלו, ומעליהם מלפפונים חמוצים כבושים בחומץ - בני לווייה אידאלים לבשר ולחרדל הנמרח בנדיבות על הלחם.
הסנדוויץ' האורגינל הולך בתוך פרוסות לחם שחור, שיפון. במשך הזמן נוספו גם סוגי לחם נוספים ומה שהכי פופולארי בימינו זו מין לחמניית ג'בטה טעימה. יש אנשים שלא אוכלים את הלחם בכלל אלא רק את הבשר, ולעומתם יש אנשים שמבקשים אקסטרה לחם, ואז מחלקים את כמות הבשר העצומה לסנדוויצ'ים נוספים במימדים נורמלים יותר.
אגב, אל תתנו למילה פסטרמה לבלבל אתכם, כל קשר בינה לבין חזה ההודו החיוור שנמכר אצלנו במרכולים תחת השם פסטרמה הוא מקרי לחלוטין. כאן הבשר הוא בשר בקר, ותהליך העיבוד שלו משאיר אותו עם טעם עז של בשר אמיתי. הוא רך ללעיסה וטעים בטירוף, והתלונה היחידה היא שבאמת קשה להתגבר על הכמות האסטרונומית שלו.
אבל אנחנו התגברנו. לקח לנו זמן, עם הפסקות שתיה (איה ליוותה את הסנדוויץ' בכוס בירה מהחבית, אני הסתפקתי במים אותם אפשר לקחת ממתקני "כאילו מי עדן" כאלה שנמצאים במסעדה לשימוש חופשי. )
הנה הסנדוויצ'ים שלנו בשלבים שונים של האכילה:
עובדים קשה ולאט לאט זה מתקדם...
עד שסוף סוף מתחסל.........
וכשזה מתחסל, אני אף פעם לא יודעת אם להגיד ברוך השם שנגמר, או אם להצטער על שחבל שאין עוד...
אז אם אתם במקרה או שלא במקרה בניו יורק, מומלץ!
205 איסט האוסטון סטריט, לואר איסט סייד
פתוח כל השבוע משמונה בבוקר עד תשע או עשר בלילה, ובשישי שבת מאוחר אל תוך הלילה.
אין צורך להזמין, פשוט באים ומחכים
סנדוויץ' פסטרמה חמה עולה 14.50 דולר, וזה גם מחירם של רוב הסנדוויצי'ם האחרים.
בישיבה, במסעדה בהגשה של המלצרים, המחירים יותר יקרים, אבל לפעמים זה כדאי - בתנאי כמובן שיש מקום ישיבה...
במקום נמכרים גם סוגים רבים של הנקניקים והמאכלים שלהם - יש להם אתר אינטרנט מפורט ומושקע:
Katz's deli
בתיאבון..........
לדיון בפורום
חודש ינואר עבר לארכיון
מסעדת קווקאז - תל אביב
לפני מספר ימים הוזמנו לחגוג מסיבת יום הולדת של חברה.
היא נתנה לנו את הכבוד לבחור את סוג המסעדה, ואנחנו שנמצאים עדיין תחת הרושם הנהדר שהשאיר עלינו מסענו האחרון לגרוזיה - ביקשנו אם אפשר שזו תהיה מסעדה גרוזינית, בוכרית, קווקזית, משהו מהאיזורים האלה...
דינה שלנו היא חברה ממושמעת, ומיד החלה לשלוח שליחים לכל המסעדות מאיזור הקווקאז: לבדוק תפריטים, מוזיקה וכו', ולבסוף נפלה הבחירה על מסעדה שנקראת פשוט קווקאז.
המסעדה שוכנת בסוף רחוב אלנבי בתל אביב, ליד בנין האופרה או שמא זה בדיוק בנין האופרה, לא יודעת. יעקב אומר לי שבנעוריו התל אביביים המקום נחשב לרובע האורות האדומים של של העיר. מוזר היה לו לבוא לאכול שם.
כשקיבלתי מדינה את שם המסעדה, ניסיתי לאתר אותה באינטרנט - לשווא. לא מצאתי עליה כלום. לרגע פחדתי שהיא בכלל לא קיימת, כי איזו מסעדה לא מוזכרת היום באינטרנט?
ובכן, מהיום - גם מסעדת קווקאז תהיה מוזכרת. כי בילינו שם ערב בלתי נשכח, והיא בהחלט ראויה לציון.
אקדים ואומר שיתכן שאחת הסיבות שכל כך התלהבנו ממנה היא בגלל שהלכנו בקבוצה גדולה של אנשים. לכבוד 13 סועדים הם פתחו שם שולחן כיד המלך, וזכינו לטעום כמעט כל דבר שמופיע בתפריט. אז גם אם דברים מסויימים לא כל כך טעמו לנו - עדיין היו הרבה דברים אחרים נהדרים!
אם זוג או משפחה קטנה הולכים לשם - כמובן שיצטרכו לבחור רק מספר מצומצם של מנות, ובהיעדר השפע שאיפיין את החגיגה שלנו, זה הם ומזלם: כלומר, תלוי אם ידעו לבחור מנות שערבות לחיכם.
איך שנכנסנו - חיכה לנו שולחן עמוס בכל טוב כנהוג במדינות הקווקאז. לא היה מקום לזרוק סיכה על השולחן הזה, כל סנטימטר בו היה תפוס עם צלחות (ריקות ומלאות), כוסות, בקבוקי וקנקני שתיה, לחמים, מחמצים ומה לא.
בהמשך, כשהגיעו מנות נוספות ולא היה מקום להניח אותן, הביאו מין "קומה שניה" לשולחן העמוס: כל מיני מתקני מתכת מוגבהים שעומדים על רגליים, וככה ממש יוצרים מפלס חדש של תקרובת מעל למפלס הראשון המונח על השולחן.
אז מה היה שם?
על השולחן היו מנות פתיחה קרות - 3 צלחות מכל סוג, מסודרות לאורך השולחן.
סלט כרוב מוחמץ, סלט פטריות, חצאי עגבניות וחצאי מלפפונים טריים, עגבניות שלמות מוחמצות ומלפפונים מוחמצים (ממש לא דומים למלפפון הכבוש שאנחנו מכירים).
היו נתחים של דג מלוח עם טבעות בצל. היה סלט חצילים מדהים, עתיר טעמים, שלמיטב הבנתי הכיל רק חציל שרוף על האש ושום כתוש:
היו נתחי סלמון מעושן, עבים ובשרניים - לא כמו הסלמון בעובי נייר שנמכר בחנויות:
היו פרוסות לשון כבושות:
והיתה גם רגל קרושה, מה שהרוסים קוראים חולודייץ:
את המנות הקרות הללו ליווה כמובן הרבה אלכוהול: וודקה, יין אדום ולבן, וויסקי. כשתיה קלה הגישו קנקנים עם מיץ שזיפים שאופייני לארצות הקווקז, טעים מאד!
ואחרי שלכולם כבר נפתח התיאבון... התחילו להגיע המנות החמות:
קודם כל חינקלי - כיסני הבצק הממולאים קציצת בשר ששוחה בתוך מין מרק טעים (בתוך הבצק!). אוחזים את כיסן הבצק ביד, נועצים שן בעדינות בבצק, מתחילים "לשאוב" את המרק הטעים, ורק כשהוא מסתיים - נוגסים בעטיפת הבצק ובמלית הבשר.
החינקלי היו טעימים מאד, אם כי בגרוזיה אכלנו טעימים ויפים יותר. אני הייתי כל כך עסוקה באכילה ושאיבה ומיצמוץ שפתיים וניקוי הבגד מהמרק שניגר עליו חופשי - שפשוט לא היו לי ידיים לצלם את החינקלי...
אחרי הפסקה של כחצי שעה באכילה (צריך היה לנוח...) הגיעה מין מנת ביניים שלפני המנה העיקרית: על שיפוד ארוך (כחצי מטר אורך) הלבישו נתחים גדולים של דג עשוי בגריל:
הדג הזה נקרא דג חדקן, והוא 'בית הגידול' של קוויאר בלוגה. הוא מה זה טעים, בשרני ועסיסי ובמסעדת קווקאז הפליאו להכין אותו. אהבתי, ומי שמכיר אותי יודע שלא קל לסחוט ממני מחמאה על דגים.
כשכולנו כבר היינו מלאים לגמרי, הגיעו הבשרים...
קודם כל שיפודי שישליק כבש נהדרים, רכים, ריחניים, עשויים בדיוק במידה הנכונה על שיפוד ארוך שמתחיל ולא נגמר:
ומיד אחריהם הגיעו גם שיפודי קבאב עסיסיים, מתובלים בהרבה כוסברה ושום.
בגלל האורך של השיפודים קשה היה לצלם תמונות ברורות.
לשם המחשת האורך של כל שיפוד, שימו לב ליחס למשל בין השיפוד לבקבוק הסודה שעומד על השולחן:
ואם חשבנו שנצא משם בלי מתוקים - טעינו...
שתי עוגות שלמות נחתו על השולחן, אחת יותר טעימה מהשניה. רואים שהן עוגות תוצרת בית כאלו, לא מהוקצעות ומקצועניות כמו בקונדיטוריות, אלא כמו משהו שיוצא ממטבחה של בשלנית ביתית.
העוגה הזאת היתה עשויה כולה משכבות מרנג שמחוברות ביניהן בריבת חלב. משהו!
ולעוגה הזאת אמרו לי שקוראים "סיביר" - לא הצלחתי לשמוע על שום מה ולמה, ולא זכיתי לטעום ממנה, כי פשוט נפלתי שדודה מרוב האוכל, כמעט התעלפתי!
יחד עם העוגות הגיעו לשולחן קנקני חרסינה מלאים בתה חזק וארומטי, ולידם צלוחיות ריבה תוצרת בית, מה שהרוסים קוראים לו "וארנייה". זו מרקחת של פירות מבושלים בסוכר צמיגי. זו שלנו הוכנה מפרי שאין אותו בארץ, לא יודעת את שמו, אבל בגרוזיה הוא צומח פרא על שיחים לאורך כל הדרכים. זה פרי בגודל של זית, בצבע כתום חזק, עם חרצן שדומה מאד לחרצני זיתים. בטעם הוא מזכיר משהו מפירות יער. זה היה סיום מתוק מדהים לארוחה פשוט מעולה.
אתנית, בלי פוזות ובלי גינונים מיותרים, הכל פשוט, כמעט ביתי כזה, מוגש בנדיבות ובשפע.
גולת הכותרת של הערב היתה המוזיקה החיה שליוותה את כל הארוחה. שני זמרים וזמרת מופלאה עלו לשיר כל אחד בתורו, והנעימו את כל הערב שלנו שם. שני הזמרים שרו שירים רוסיים מלאי פאתוס ובמנגינות ממש מדליקות. כל החברים הרוסים של דינה ושלנו רקדו ושרו אתם את כל המילים, והיו שמחים ועליזים כמו שרק משתה כזה יכול לעשות אנשים עליזים... בזכותם התוודענו לשירים של אחד, אלכסנדר רוזנבאום, זמר ויוצר יהודי שהופיע גם בארץ. השירים שלו פשוט סוחפים, אפילו את מי שלא מבין את השפה!
הזמרת, בעלת קול נדיר ואיכויות של זמרת ג'אז מעולה, שרה שירים באנגלית ללא שמץ של מבטא זר, ונאלצנו לקום כמה פעמים ולהתקרב אליה כדי לשמוע בודאות אם זו היא ששרה או שזה איזה פליי-בק של זמרת אמריקאית כלשהי.
לא, שום זמרת אמריקאית. רק זמרת קווקזית נהדרת בשם מרינה מאירוב. היא שרה בחתונות, בר מצוות ובכלל אירועים שונים. (03-5079226)
ומאחר וכאמור מסעדת קווקאז לא מופיעה באינטרנט, לקחתי מהם כרטיס ביקור והנה הפרטים של המסעדה:
רחוב אלנבי 8, תל אביב, טלפון 03-5103889.
אין לי צל של מושג לגבי רמת המחירים - הכל שולם גלובלית, אבל לא נראה לי שזו מסעדה יקרה.
כשחזרנו משם בלילה הביתה, בתי גיליה הגדירה את זה יפה: היא אמרה "היינו לכמה שעות בחוץ לארץ בלי לשלם על כרטיס טיסה..."
ואכן זה היה ממש כך. חוויה של ארץ אחרת, תרבות אחרת, מאכלים אחרים, מוזיקה אחרת.
אם פעם יתחשק לכם משהו "אחר" - תנו קפיצה לקווקאז.
נכתב ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
14.2.08
מסעדת צחקו - שוק מחנה יהודה
מה חשבתם, שרק על מסעדות ניו יורק נספר כאן?
מה פתאום... יש נביא בעירו...
ביקור לילי שערכנו שלשום במסעדת צחקו, ( נקרא לזה אולי ולנטיין'ס דיי מוקדם ) ראוי בהחלט לדיווח, אז הנה הוא לפניכם:
כשאני חושבת על מסעדה בשוק, מיד מצטיירת לי בראש תמונה: כוך קטן, פתיליות בוערות, (טוב, אני יודעת שאפילו ברחמו כבר אין אותן), אוכל בסיסי ופשוט כמו אורז עם שעועית, קציצת בשר ברוטב אדום, פיתות חמות ישר מהמאפיה, ירקות הכי טריים בעולם חתוכים לסלט קטן. מיץ תרכיז צהוב חזק, כמו הלימונדה של עזורה.
בשבילי זו מסעדה בשוק.
אז זהו, מסתבר שכל זה שייך למחוזות העבר של ילדותי ונעורי הרחוקים.
אמנם יש עדיין מסעדות כאלו בשוק, אבל לצידן משגשג טרנד חדש של מסעדות גורמה, מסעדות של פאיים וקישים, מסעדות שבאים אליהן לא רק סתם בשביל למלא את הבטן המקרקרת, אלא בשביל לצאת לבילוי.
מסעדת צחקו היא מסעדה כזאת, שיוצאים אליה לבילוי. היא שוכנת ברחבת החמארות של שוק העירקים, אבל מאחר והיא פועלת - נכון למועד כתיבת שורות אלו - רק בלילה, אז לא בדיוק יצא לכם להפגש עם בלייני השש בש והקלפים והקוביות. אלה שייכים להמולת היום של השוק.
כשבאים למסעדה בלילה - הבאסטות כבר סגורות, הקמארג'ים (שחקני הקלפים) כבר הפסידו או הרוויחו את כל הכסף והלכו הביתה לצבור כוח לקראת יום המשחקים החדש שיגיע בבוקר המחרת. אז אם הפסד התפאורה הצבעונית של השוק זה חסרון, הוא מיד מתקזז עם היתרון של מציאת חניה בקלות בשעות הלילה.
אבל אל תטעו לחשוב, לצחקו לא באים סתם ככה כשמתחשק. אם תנהגו כך, תשארו עם החשק, כי למסעדה הפיצפונת הזאת צריך להזמין מקום מראש!
היא כל כך קטנה. למעשה החלק הארי שלה הוא מין חלל שהיה כנראה פתוח, מתחת לגגון משופע של איזו קומה עליונה. לקחו יריעות פלסטיק, (התמונה בראש הבלוג) אטומות, נראות בסדר, אבל עדיין פלסטיק, וסגרו אתן את החלל שנוצר בין הגגון לרצפה. אין שום שלט, אין כניסה מפוארת, אין בדיקה בטחונית בפתח, אין מארחת שמושיבה אותך, אין בכלל אינדיקציה שזו מסעדה.
ובכל זאת, זו מסעדת גורמה.
כל האוכל שאכלנו היה טרי וטעים. מרגישים שמשתמשים שם בתוצרת הטריה של השוק, בחומרים משובחים.
איך שמתיישבים (בקצת חוסר נוחות ופרטיות בגלל החלל הקטן והדי צפוף) נוחתת על השולחן צלחת ובה כמה פרוסות לחם כפרי חמים, צלוחית זיתים שחורים נפלאים, קערית של שמן זית איכותי מנוקד בכתם של חומץ בלסמי, ופנכה קטנה ובה גרגרי מלח ים אטלנטי.
מה אגיד לכם, הייתי יכולה להסתפק בזה כארוחה שלמה!
בוצעים ביד חתיכת לחם, טובלים במרכז הכתם החום של הבלסמי, שמן הזית מסתפח בצדדים, זורים על זה 2-3 גרגרי מלח, מכניסים לפה, ועם היד השניה דוחפים לפה זית אחד שחור - אחחח... טעם גן עדן!
התפריט די עשיר, וחלקו מיועד לעשירים... כמה מהמנות נפסלו על הסף בשל היוקר שלהן. גורמה גורמה, אבל אנחנו לא נצר למשפחת אוליגרכים רוסים. השקלים שלנו צריכים להספיק לנו כדי לגמור את החודש, אז כל דבר מעל 90-100 ש"ח למנה פשוט לא נלקח בחשבון. בסוף התבייתנו על שתי מנות ראשונות ושתיים עיקריות במחירים בהחלט סבירים.
לקחנו סלט ירקות מעניין שנקרא 'סלט רוחה'
המון ירקות טריים, קצוצים לג'וליאנים, מתובלים נהדר, כשמעליהם מפוזרים שקדים. סלט ממש רענן וטעים, עם שמן זית משובח ושום כתוש, ובכמות די נדיבה.
מנה ראשונה נוספת שלקחנו היתה חציל בלדי שרוף על טחינה, לצערי התמונה קצת מטושטשת, צילמתי מהר וכמעט בהחבא - פשוט החלל כל כך קטן והרבה זוגות עיניים ליוו כל תנועה שלי.
החציל הקלוי הזה מכבב בתפריטים של כל כך הרבה מסעדות בשנים האחרונות! כאן הוא היה עשוי ממש לעילא ולעילא, פשוט להתענג על שילוב הטעם השרוף עם הטחינה הצובטת בחיך.
למנת הסלט (או החציל) נלווה גם לחם, כי לשולחן הגיעה צלחת נוספת עם לחם מסוג אחר, שחוסל עד תומו, בעיקר בניגובים של הטחינה.
מנה עיקרית אחת שלקחנו היתה קבאב טלה על מצע של חצילים:
לא רק ההגשה היתה "טעימה" לעיניים, הצלחת כולה היתה טעימה לחיך ולבטן. ארבעה קבאבים שמנמנים, עשויים היטב מבחוץ עם מעטפת כמעט חרוכה אבל עם תוך ורדרד, רך ומתובל היטב. והפתעה - בתוך כל קבאב נחו כמה פיניונסים, מוסיף המון לטעם. ליד הקבאבים באה חצי עגבניה צלויה וטיפ טיפה של סלט ירקות טעים.
המנה העיקרית השניה היתה שיפוד אנטרקוט עם ירקות צלויים.
ההגשה היתה נהדרת: הצלחת מקושטת בתשומת לב בנקודות ירק קטנטנות (בפינה הימנית העליונה של התמונה). השיפוד הגיע עטוף במפית נייר בקצהו כדי להגן מפני החום. גם כאן היתה ערימת עלעלי ירק מתובלת יפה. קצת התאכזבתי לגלות שהירקות הצלויים שנרשמו בשם המנה היו עגבניית שרי אחת ובצלצלון קטן ששופדו בין קוביות הבשר. הבשר היה רך וטעים בהחלט.
קצת היתה חסרה לי איזו תוספת, בשתי המנות העיקריות. משהו פחממתי מסוג זה או אחר - אורז, תפוח אדמה, בטטה, משהו.
למרות האוכל הטעים מאד והשירות האדיב - משום מה המקום לא הזמין לשבת בו עוד. אכלנו, סיימנו, בא לנו לצאת. ויתרנו על קינוח לא רק בגלל הדיאטה אלא פשוט כי רצינו ללכת.
לדעתי, לא ירחק היום והמסעדה תשנה את מיקומה, או שתספח אליה איזורים נוספים מסביב כדי להגדיל את התפוסה. עם הצלחה לא מתווכחים, והמקום בהחלט מצליח. מישהו שם במטבח יודע את העבודה שלו.
נהנינו, ואני בטח ארצה לחזור לשם שוב.
אגב, המסעדה כשרה, אם אני לא טועה אפילו למהדרין, אבל תבדקו אותי, אני לא בטוחה.
בכל אופן ישבו שם כמה וכמה חובשי כיפות, לצד כמה 'אושיות חברתיות' משמנה וסלתה של ירושלים.
הנזק לכיס לא היה נורא כל כך, 230 ש"ח לשתי מנות ראשונות, שתי עיקריות וכוס מיץ תפוזים אחד. אני לא שותה עם האוכל וסירבתי לכוס המים שהציעו לי ביוזמתם.
אז אם במקרה אתם באים לירושלים........... תכננו להשאר עד הערב, תזמינו מקום, ותטעמו את צחקו...
נכתב ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
10.2.08
מסעדת KATZ'S DELI - ניו יורק
בדיוק חודש עבר מאז שחזרנו מניו יורק, וזכר המסעדות שלה כבר הולך ומשתכח ממני.
היתה לי כוונה אמיתית לתעד את הכל, כששלל הטעמים והריחות עדיין טריים בראש ובחיך, אבל כמות המחאות שקיבלנו על האוכל הלא כשר שעליו סיפרתי בפוסט הקודם פשוט ריפתה את ידי.
מצד אחד - לא התחייבנו להיות אתר כשר. נכון שבפורום שלנו אנחנו מקפידים מאד שלא להעלות מתכונים לא כשרים, מתוך התחשבות במשתתפים שומרי המסורת היקרים ללבנו.
ומצד שני, כמעט כל המסעדות שביקרנו בהן, וכמעט כל המנות שאכלנו - לא בדיוק יצאו היישר מתוך לוחות הברית.
אז מה עושים? לא לדווח?
עד שתתקבל החלטה, הנה בינתיים דיווח קטנצ'יק על מסעדה אגדתית שמה שאכלנו בה היה ממש "בסדר" לפי הכללים של כל הדתות...
מעדניית כץ בלואר-איסט-סייד של ניו יורק היא מוסד ותיק ומפורסם שאנשים נוהרים אליו לא רק מכל רבעי העיר ניו יורק, אלא מכל אמריקה וגם מרחבי העולם. מין ציון דרך קולינרי שחייבים לעבור בו אם רוצים להבין את המשמעות של דלי ניו יורקי אמיתי.
ערימות הבשר בתמונה למעלה לא נמצאות שם במקרה - הן אלו שעשו את המקום הזה למה שהוא החל משנת 1888.
חלל המסעדה גדול מאד, וקירותיו מעוטרים בהמון תמונות, תעודות ומכתבים - כולם מתעדים ביקורים של אורחים מפורסמים שאכלו במקום: לא פחות מארבעה מנשיאי ארה"ב, שרים וסנטורים, שחקני קולנוע וזמרים וסלבריטאים שונים.
שני שליש של שטח המסעדה הוא בישיבה חופשית - אתה מזמין בדלפק (שתכף נגיע אליו) את מה שאתה רוצה מתוך תפריט שכתוב בגדול על הקיר, וכשהמגש בידיך והריר ניגר על סנטרך, אתה מסתובב לחפש מקום ישיבה פנוי. בשעות הלחץ - קשה, קשה מאד. לא פעם צריך לחלוק שולחן עם אנשים זרים, או פשוט לעמוד ולהמתין למקום שיתפנה. ראיתי שם כבר אנשים שהניחו את המגשים שלהם בפינת המסעדה/חנות, על מקרר מסחרי גדול עמוס בנתחי פסטרמה למכירה, ופשוט אכלו שם בעמידה.
השליש הנותר של השטח הוא מסעדה בהגשה של מלצרים, כמובן במחירים יותר יקרים ולפי כל הכללים.
מאחורי הדלפק הארוך - משהו כמו 20-25 מטר לפחות - עומדים ה"חותכים" . ה - cutters כמו שהם נקראים כאן. ספרתי בערך עשרה. ממול לכל אחד מהחותכים משתרך תור ארוך של אנשים שעומדים בסבלנות ומחכים שיגיעם תורם לנעוץ שיניים בהררי הפסטרמה החמה או הקורנדביף. אפשר בהחלט לחכות גם שעה בתור...
הקבועים, יודעים אצל איזה חותך לעמוד בתור. מפתחים אתו יחסים, כמו עם בארמן.
אנחנו עמדנו סתם, בתור אקראי שנראה לנו הכי קצר. אחר כך התפצלנו לשני תורים סמוכים ואמרנו שנזמין איפה שמי מאתנו תגיע ראשונה. כשהתקרבנו קצת לדלפק - הצלחנו לראות מה נעשה שם מאחור. נתחים עצומים של בשר נחו על משטחי חיתוך, והחותכים פרסו אותם במיומנות מדהימה לפרוסות בדיוק בעובי המתאים - לא עבות מדי ולא דקות מדי, ממש כמו שצריך. וכדי להחזיק את האנשים "בשקט" עד שיגיע תורם, מוציא החותך מדי כמה דקות צלחת ועליה חתיכות של בשר מסוגים שונים, ומציע לממתינים טעימות. וואו, הפה נמלא טעמים ובלוטות הרוק מתחילות לעבוד.
ואז מגיע תורנו וצריך להזמין - אבל לכו תדעו מה!
חמש או שש פעמים הייתי בכץ, ותמיד תמיד הזמנתי סנדוויץ' פסטרמה חמה. למה? רציתי תמיד להזמין גם דברים אחרים, אבל על הסנדוויץ' הזה לא רציתי לוותר! אז מה לעשות, הרי לצד הסנדוויץ' אין אפשרות לקחת שום דבר נוסף. גם עליו בקושי אפשר להתגבר, אז איך אפשר לקחת עוד משהו? וכך, במשך השנים ובכל הביקורים אני תמיד תקועה על אותו הדבר שבשבילו אני באה לשם - סנדוויץ' הפסטרמה החמה.
ובתקריב - חצי מהסנדוויץ'
בתפריט יש מרק עם קניידאלאך, כל מיני קנישע'ס, כבד קצוץ ואפילו קישקע ממולא שכך גם מופיע בתפריט: kishke...
יש גם בייגל ולאקס, וקולסלואו והוט-דוגס ועוד, אבל כאמור לא הגעתי אף פעם לטעום משהו מהם.
כמות הבשר בסנדוויץ' היא א-ד-י-ר-ה.
בהערכה גסה הייתי אומרת שיש שם חצי קילו בערך...
תארו לעצמכם שאתם הולכים לחנות, קונים חצי קילו פסטרמה ומחסלים את זה לבד בבת אחת! ולא רק את זה ככה נקי, סטרייט, כי איך אפשר להנות מהסנדוויץ' בלי צלחת של צ'יפס כזה מדהים:
הצ'יפס עבה, בשרני, עשוי בדיוק במידה וטעים טעים...... ממש לא תפוגן כזה...
וצלחת המלפפונים הבלתי נמנעת:
שילוב של מלפפונים ירוקים טריים - עבים ומנוקדים מבחוץ ביבלות כאלו, ומעליהם מלפפונים חמוצים כבושים בחומץ - בני לווייה אידאלים לבשר ולחרדל הנמרח בנדיבות על הלחם.
הסנדוויץ' האורגינל הולך בתוך פרוסות לחם שחור, שיפון. במשך הזמן נוספו גם סוגי לחם נוספים ומה שהכי פופולארי בימינו זו מין לחמניית ג'בטה טעימה. יש אנשים שלא אוכלים את הלחם בכלל אלא רק את הבשר, ולעומתם יש אנשים שמבקשים אקסטרה לחם, ואז מחלקים את כמות הבשר העצומה לסנדוויצ'ים נוספים במימדים נורמלים יותר.
אגב, אל תתנו למילה פסטרמה לבלבל אתכם, כל קשר בינה לבין חזה ההודו החיוור שנמכר אצלנו במרכולים תחת השם פסטרמה הוא מקרי לחלוטין. כאן הבשר הוא בשר בקר, ותהליך העיבוד שלו משאיר אותו עם טעם עז של בשר אמיתי. הוא רך ללעיסה וטעים בטירוף, והתלונה היחידה היא שבאמת קשה להתגבר על הכמות האסטרונומית שלו.
אבל אנחנו התגברנו. לקח לנו זמן, עם הפסקות שתיה (איה ליוותה את הסנדוויץ' בכוס בירה מהחבית, אני הסתפקתי במים אותם אפשר לקחת ממתקני "כאילו מי עדן" כאלה שנמצאים במסעדה לשימוש חופשי. )
הנה הסנדוויצ'ים שלנו בשלבים שונים של האכילה:
עובדים קשה ולאט לאט זה מתקדם...
עד שסוף סוף מתחסל.........
וכשזה מתחסל, אני אף פעם לא יודעת אם להגיד ברוך השם שנגמר, או אם להצטער על שחבל שאין עוד...
אז אם אתם במקרה או שלא במקרה בניו יורק, מומלץ!
205 איסט האוסטון סטריט, לואר איסט סייד
פתוח כל השבוע משמונה בבוקר עד תשע או עשר בלילה, ובשישי שבת מאוחר אל תוך הלילה.
אין צורך להזמין, פשוט באים ומחכים
סנדוויץ' פסטרמה חמה עולה 14.50 דולר, וזה גם מחירם של רוב הסנדוויצי'ם האחרים.
בישיבה, במסעדה בהגשה של המלצרים, המחירים יותר יקרים, אבל לפעמים זה כדאי - בתנאי כמובן שיש מקום ישיבה...
במקום נמכרים גם סוגים רבים של הנקניקים והמאכלים שלהם - יש להם אתר אינטרנט מפורט ומושקע:
Katz's deli
בתיאבון..........
נכתב ע"י חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש ינואר עבר לארכיון