|
26.5.06 סיפור השבוע אגוזים לתבשיל איש אחד, בפרס, נשלח על ידי אשתו אל המרתף, להביא לה משם כמה אגוזים להם נזקקה לתבשיל האהוב עליו לארוחת הצהריים. שמח ועליז, כשפיו נמלא ריר רק לעצם המחשבה על העונג הצפוי לו, דחף האיש את ידו עמוק לתוך הכד בו היו מצויים האגוזים, חפן מלוא אגרופו, ומשך ידו החוצה להוציאה מהכד. ![]() ניסה לסובב את הכד, לנענעו, לטלטלו, לשווא. היד נשארה תקועה בפתח, בשרו נשרט, האדים וכאב. צורח מכאב ומכעס רץ אל אשתו כשהוא אוחז בכד בידו השניה. "ראי מה קרה לי בגלל האגוזים שלך!" צעק עליה. אחד השכנים ששמע את קריאות הבכי והכעס, נכנס אליהם ושאל מה הבעיה. סיפר לו האיש מה קרה, והראה לו את ידו התקועה בכד. "אני מוכן לעזור לך", אמר השכן, "בתנאי שתעשה ב-ד-י-ו-ק מה שאגיד לך!" האיש הנואש שידו החלה מתנפחת ומכחילה כי הדם לא יכול היה לזרום אליה, אמר לו: "אני מבטיח, מבטיח לעשות כל מה שתגיד, רק עזור לי בבקשה!!" אמר לו השכן: "עכשיו דחף את ידך התקועה פנימה אל תוך הכד!" האיש נדהם. "מה פתאום פנימה! הרי אני רוצה להוציא אותה החוצה! עד שהצלחתי לשחרר כמה סנטימטרים עכשיו אתה רוצה שאדחף שוב פנימה!" נזף בו השכן: "הרי הבטחת לעשות כל מה שאגיד לך, נכון? דחף את ידך פנימה!" בלית ברירה, עמד האיש במילתו ועשה כפי שהבטיח, דחף ידו פנימה. "עכשיו", המשיך השכן, "פתח את אגרופך, ושחרר את האגוזים שתפסת חזרה אל תוך הכד!" בקשה זו ממש הרגיזה את האיש, הרי אשתו זקוקה לאגוזים עבור התבשיל האהוב עליו! אבל מאחר והבטיח לעשות כל מה שהשכן יבקש, לא היתה לו ברירה אלא לפתוח את היד ולשחרר את האגוזים פנימה. "ועכשיו" אמר השכן, " כווץ את ידך, עשה אותה קטנה ככל האפשר, ושלוף אותה החוצה מן הכד!" עשה האיש כדבריו, וידו הנפוחה והחבולה השתחררה. "בסדר, בסדר", אמר לשכן, "היד שלי השתחררה ותודה רבה לך! אבל איפה האגוזים שאשתי צריכה?!" בשמעו זאת, הרים השכן את הכד, היטה אותו בשיפוע על השולחן, נתן טפיחה קלה או שתיים בתחתיתו, ואל השולחן גלשו כמה אגוזים שהאשה היתה זקוקה להם לבישול. בעל הבית פער עיניו בתדהמה, איך לא חשב על רעיון כזה קודם.. הסיפור הזה איננו כל כך תמים ופשטני. חבויות בו כמה נקודות מעוררות מחשבה, כמו למשל 'תפסת מרובה לא תפסת', או התובנה שלפעמים צריך לשנות את זוית הראיה ולעשות דברים לא בדרך הרגילה והמקובעת.. ושלפעמים, בשביל להתקדם קדימה צריך קודם לסגת אחורה, ועוד. סיפור עממי מאירן - תורגם לעברית על ידי חמדה גלעד 19.5.06 סיפור השבוע הבו לנו משקה איש עשיר החליט פעם לערוך סעודה מפוארת לכל אנשי הכפר, כדי לחגוג את סוף השנה וכניסת השנה החדשה, וכדי לקרב לבבות ולטפח יחסי שכנות טובה.
"האוכל", אמר האיש העשיר לכל המוזמנים, "עלי. כיד המלך. אבל אתם תצטרכו להביא את השתייה. כל מי שיבוא לסעודה, יביא אתו קנקן של יין-שזיפים. אני אעמיד חבית גדולה בכניסה וכל אחד ישפוך את קנקנו לתוכה. משם ימזגו משרתיי את יין השזיפים לכוסות של כל המוזמנים וככה נהנה כולנו מיין משובח."
נשמע הוגן, חשבו לעצמם תושבי הכפר, וחיכו בקוצר רוח ליום המיוחל, שכן האיש העשיר היה ידוע בידו הרחבה ובטעמו המעודן באוכל. בתאריך שנקבע, הכין האיש העשיר מטעמים לרוב והשולחנות היו עמוסים לעייפה בכל מיני סוגי מאכלים משובחים שריחם נישא באוויר ומילא את כל הכפר. בין תושבי הכפר היה איש עני אחד שנבצר ממנו להשיג את יין השזיפים, ידו לא היתה משגת לקנותו. הוא ואשתו חפצו בכל מאודם להשתתף בסעודה המפוארת, אך לא עלה בידם לגייס את הכסף הנדרש לקניית היין. האשה הציעה שאולי יפנה לשכנו ויבקש לשאול ממנו קנקן אחד של משקה, אולם האיש ידע שלא יוכל אף פעם להחזיר לו, והחליט לא לבקש. תחת זאת, עלה במוחו רעיון אחר: אם אני אמלא קנקן במים ואשפוך אותו לתוך החבית הגדולה שתוצב בכניסה לבית המארח - אף אחד לא יוכל להרגיש בכך, חשב לעצמו. קנקן אחד של מים בתוך חבית מלאה יין-שזיפים לא יוכל להזיק לאיש. אמר ועשה. כשהגיע לאחוזתו של העשיר, ראה את כל אנשי הכפר עומדים בתור ליד החבית כדי לשפוך לתוכה את המשקה שהביאו. עמד יחד אתם והמתין לתורו. לאחר ששפך את תוכן קנקנו לחבית, התיישב יחד עם כל בני הכפר לשולחן הערוך. המשרתים החלו מתרוצצים כה וכה, מוציאים עוד ועוד מגשים עמוסי כל טוב, וכולם משמיעים קריאות התפעלות על האוכל הטעים. משרת יינות מיוחד מזג שתייה מן החבית בכוסות בדולח מבהיקים, ובדיוק בחצות, המארח ביקש מכולם להניף כוסותיהם באוויר ולשתות לחיים לכבוד השנה החדשה. קריאות רמות וברכות נשמעו מכל עבר. האנשים הביאו את כוסות הבדולח אל פיהם וטעמו מן היין. הבעת מבוכה השתררה על פני כולם. לקחו לגימה נוספת מן המשקה, והפליאה אך גברה.
בכל הכוסות היו מים צלולים, מי מעיין זכים שכולם רגילים לשתות בביתם מדי יום ביומו. טעימים ככל שיהיו המים, הרי הם בסך הכל רק מים, ולא יין-שזיפים... הסתבר כי הרעיון של האיש העני לא היה מקורי. כולם חשבו אותו הדבר. כל אחד סבר שאם הוא יביא קנקן מים וימהל אותו בתוך חבית יין-השזיפים, זה לא יעשה שום הבדל. בסופו של דבר, כל מה שהיה להם לשתות במסיבה זה רק "הבדל" אחד גדול... האיש העשיר כעס מאד על כפיות הטובה וצרות העין של כולם וסילק אותם מביתו.. קל מאד לעשות הקבלה מן הסיפור אל חיינו אנו: כל אחד חושב שאם רק הוא יעשה איזה 'לא בסדר' קטן, זה יטבע כטיפה בים בין 'הבסדר' הכללי, ולא יורגש ולא יעשה שום הבדל.. בפועל, כולם חושבים כך... ובסוף שותים מים, במקום יין... סיפור עממי מבולגריה - תורגם לעברית על ידי חמדה גלעד 7.5.06 הייתם אוכלים את זה?? תסתכלו טוב בתמונה.. ![]() אם היו אומרים לכם שהמאכל הזה נקרא 'בגדים משומשים' או 'בגדים מסמורטטים' - מה זה היה עושה לתיאבון שלכם? אני סירבתי לאכול את זה כמה וכמה פעמים. זהו מאכל עממי קובני, שבגלל חסרון כרוני בבשר זוכה לעלות על שולחנם של פשוטי העם רק לעתים רחוקות, מה שמגביר מאד את התאווה אליו.. לכל מקום שהגעתי וביקשתי המלצות על מנה טעימה, תמיד תקעו לי את הבגדים המשומשים האלה.. בספרדית המאכל נקרא Ropa Vieja, וכשמו כן הוא. אמנם התרגום המדוייק הוא 'בגדים ישנים', אבל כל מי שדיברתי אתו אמר לי שהמאכל נקרא כך בגלל שהוא דומה לערימה של בגדים משומשים ובלויים.. כך זה באמת נראה בצלחת - ערימה של דברים לא מזוהים, מבולגנים כאלה דומים בדיוק לערימת בגדים בלויים... עד שפעם התפתיתי, וטעמתי. מה אומר ומה אדבר, הכתי על חטא על כל הפעמים שדחיתי את המאכל ואכלתי במקומו עוד כרע עוף נצחית עם שעועית שחורה ואורז. כדאי לכם להתחיל לטעום את הבגדים הישנים שלכם... או לחילופין, להכין לכם מנה של Ropa Vieja ולטעום אותה.. על יד תלולית אורז לבן, זה מעדן.. רק חבל שאי אפשר היה לקרוא לזה בשם פחות ציורי! 'בגדים משומשים' (Ropa vieja) 2 בצלים בינוניים 1 ק"ג בשר טוב לצלי, חתוך לפרוסות בינוניות 1-2 עלי דפנה מלח ופלפל לפי טעמכם 3 כפות שמן זית 1 פלפל ירוק כהה 8 שיני שום 1 פלפל צ'ילי קטן (אפשר לוותר, או לשים כל תחליף חריף שנראה לכם) 1 כף פטרוזיליה קצוצה 1 כף אורגנו טרי קצוץ (או חצי כפית אורגנו יבש) 1 קופסת רסק עגבניות קטנה (3 כפות) אופן ההכנה: חותכים בצל אחד לרבעים, מכניסים לסיר מוסיפים לסיר את פרוסות הבשר, את עלה הדפנה ומלח בנדיבות מוסיפים 2-3 כוסות מים (תלוי בגודל הסיר, המים צריכים לכסות את הבשר) מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש לרמה של בעבוע איטי. מבשלים כשלוש שעות מוציאים את הבשר לקרש חיתוך (שומרים את הנוזלים בסיר) מנקים את הבשר מחלקי שומן וסחוס, משאירים בשר נקי חותכים את פרוסות הבשר בניגוד לכיוון הסיבים לרצועות אורך ברוחב של כשני ס"מ מכים על רצועות הבשר עם פטיש שניצלים בצד המשונן שלו המטרה היא ממש 'להתעלל' בבשר שייאבד את צורתו, ואז 'קורעים' עם שיני הפטיש נתחים לא אחידים של הבשר. מביאים את הנוזל שנשאר בסיר לרתיחה ועל אש גבוהה מצמצים את הכמות לחצי מסננים כוס אחת של הנוזל ומניחים בצד. את מה שנשאר אפשר לשמור לשימוש בתבשיל אחר, כציר בשר, או להוספת טעם בשרי למאכל אחר. קוצצים את הבצל השני לקוביות קטנות מחממים שמן בסיר על אש בינונית מכניסים פנימה את הבצל הקצוץ חותכים את הפלפל הירוק למקלונים דקים - כמו גפרורים, מוסיפים לסיר כותשים את שיני השום או קוצצים אותם קטן קטן ומוסיפים לסיר מוסיפים את פלפל הצ'ילי או כל חריף אחר שהחלטתם להשתמש בו מבשלים את כל זה בערבוב תכוף בערך 10 דקות, עד לריכוך מוסיפים פטרוזיליה, אורגנו, רסק עגבניות, את הבשר ואת כוס הנוזלים ששמרנו מערבבים, מתבלים לפי הטעם במלח ומעט פלפל שחור מבשלים על אש נמוכה כ 25 דקות מכבים את האש ונותנים לנוח קצת לפני שמגישים. נזכרתי במתכון הזה כי אני עוברת עכשיו על פנקס הרשימות שלי מקובה, כדי להעלות הכל ליומן המסע, ומצאתי שם לא מעט מתכונים מעניינים... מקווה להביאם הנה מפעם לפעם.. אז בתיאבון לכל מי שיחליט לטעום את הבגדים שלו.. נכתב ע"י חמדה 2.5.06 חג עצמאות שמח!! ![]() מאחלות חמדה&איה 1.5.06 יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ![]() במותם ציוו לנו חיים. יהי זכרם ברוך. 28.4.06 מיקרו קוסמוס - בקצב לטיני
במשך שבעה חודשים טיילה חמדה אחותי ביחד עם יעקב, בן זוגה לחיים, במרכז ובדרום אמריקה. ביומן המסע מיקרו קוסמוס - בקצב לטיני חמדה מעלה על כתב את כל חוויותיה מהמסע המרתק הזה, בנוסף חולקת טיפים נהדרים וחשובים! לכל מי שמתכוון לטייל באחת מ- 8 הארצות בהם ביקרה. את יומן המסע - חמדה כותבת כבלוג, ומידי כמה זמן תעלה פרק חדש, כך נוכל לחוות "ולטייל" ביחד איתה כרונולוגית - ואפשר כבר להתחיל ולקרוא את ארבעת הפרקים הראשונים על קובה. אני לא יודעת מה אתכם........ אבל אני מוקסמת ומרותקת "למסע" הזה - ומחכה בקוצר רוח לפרק הבא! נכתב ע"י איה 23.4.06 פטנט להכנת ריבה.... כל מי שאוהב את המתוק המתוק הזה לא מתוך צנצנת של הסופר, אלא תוצרת בית, ודאי מכיר את התהליך הקצת מייגע של הכנת ריבה.. ![]() בישול ריבה בבית דורש תשומת לב מתמדת וערבוב תכוף.. ולפעמים גולש על הגז, ולפעמים מתיז על הקירות מסביב.. ואם טיפה אחת משפריצה על היד, וואו וואו איזו כווייה.. ולפעמים נדבק, ולפעמים נחרך, ולפעמים נהיה צמיגי מדי.. והבית כולו נמלא בניחוח מתקתק וכבד, אבל לפעמים גם בריח קראמל שרוף.. לפני כמה שנים באו חכמים ועשו קיצור דרך - המציאו הכנת ריבה במיקרו-גל. אני לא רוצה לספר לכם על הנסיון העגום שיש לי עם זה, כי אולי יש כאלה שלהם כן מצליח ורק לי לא.. אז למה לספר קלוני ברבים.. והנה, איך לא עלה בדעתי --- במקום להתקדם קדימה ולהמציא שיטות חדשניות, למה שלא נחזור אחורה, ונכין ריבה בשיטת הסבתות?? אתמול השתתפתי בערב נהדר של מספרי סיפורים, שנושאו היה אוכל. מבין כל הדברים המעניינים ששמעתי, הצלחתי לחלץ מתכון מימי תרפפ"ו. למרות ענתיקאיותו, הוא נשמע לי מה זה פשוט וקל.. נכון, הוא מצריך אינסטרומנט שאינו נמצא סתם כך בכל בית, אבל זה לא בשמיים - אפשר להשיג.. אחד המספרים, צר לי - לא קלטתי את שמו, סיפר שכך היתה סבתו מכינה בבית ריבה: קונה בשוק את פירות העונה, רק בקיץ. לא בגלל שרק פירות הקיץ מתאימים לזה, אלא בגלל שרק שמש הקיץ מתאימה לזה.. בחורף זה לא ילך. לא חייבים לקנות את הפירות הכי יפים, סוג ב' גם יצלח למטרת הכנת הריבה. חשוב שתהיה דרך לשקול, כי המידות חשובות: על כל קילו פרי, יש לקחת 700 גרם סוכר. רוחצים היטב את הפרי, קוטמים את העלים הירוקים אם יש (כמו בתות שדה) או חוצים לשניים ומחלצים את הגלעין (כמו באפרסקים, תפוחים, אגסים, שזיפים, משמשים וכו') העיקר שיישאר קילו פרי נטו. לוקחים מגש רחב עם שוליים, כי צריך לשטח את הפרי פחות או יותר בשכבה אחת. מערבבים את הפרי עם הסוכר בתוך המגש. מוציאים החוצה, למרפסת, לאדן חלון - לאיפה שיש כל יום הרבה שעות של שמש. וכאן מגיע הקטע שצריך בשבילו קצת יוזמה ותושיה: עושים חיפוש בבית אחר זכוכית גדולה שיכולה לכסות את המגש כולו. נראה לי שפעם, בימים ההם לא היתה בעיה. תמיד היתה חתיכת זכוכית מיותרת בבית.. המספר הציע חלון שבור, או פלטת זכוכית שהיו מניחים על שולחן ומשתמשים בה כמין 'מפה' שתגן על העץ (ומתחת דוחפים תמונות של המשפה, זוכרים?) או אפילו ניגשים לזגג ומזמינים במיוחד באופן חד פעמי לוח זכוכית שמתאים למגש שלכם. מכסים את המגש היטב בזכוכית, ומניחים לשמש לעשות את שאר העבודה. שלושה ימים לוקח לריבה להיות מוכנה לאכילה. מדי לילה, ושימו לב - רק בלילה כי במשך היום זה חם לוהט ויכול לגרום לכוויות - מכניסים את המגש הביתה, מרימים את הזכוכית ומערבבים היטב בכף עץ גדולה. אחרי הערבוב מכסים ומוציאים שוב חזרה למרפסת, זה לא צריך 'לישון' בתוך הבית. כך עושים במשך שלושה לילות רצופים. ביום הרביעי הריבה מוכנה. מעבירים לצנצנות מעוקרות ונהנים...
![]() מה אתם אומרים? שננסה???? 9.4.06 חג שמח!!
אתם מוזמנים להנות מ- מרתון מתכוני פסח של מתכונים.נט מעל ל-250 מתכונים! - הכל כשר לפסח, כדי שנוכל לצלוח בשלום את ימי החג מבלי לרעוב.... 2.4.06 על המשקל... על נפלאות המטבח הארגנטינאי כבר סיפרתי לכם, נכון? ![]() אני לא אחזור על זה, כי רק המחשבה על הררי האוכל בכל מסעדת "טנדור ליברה" מערפלת את חושיי, מסחררת את ראשי ומזילה ריר מקצות שפתיי.. הפעם אני רוצה לספר על הצד הנגדי של המתרס, על האנטי-תזה של השפע ושל גישת ה'אכול כפי יכולתך'. אם מישהו היה מספר לי שנסיעה של חצי שעה בין ברזיל לארגנטינה תעשה כזה הבדל תהומי בין שתי תרבויות - כל כך קרובות וכל כך שונות, לא הייתי מאמינה. רגע אחד אתה בעיר שנקראת פוארטו איגואסו (כן, ליד המפלים המפורסמים) סועד את לבך במזנון חופשי שכמויות האוכל הגודשות אותו יכולות להאכיל כפר ילידים שלם.. הסטייקים העסיסיים מתעללים בבלוטות הרוק שלך, ואחרי שכבר בלעת כמה וכמה מהם אתה יכול רק להתפלל שהלוואי ותהיה לך קיבת ברזל אליה תוכל להערות עוד שניים שלושה, ככה בשביל הדרך כי תכף אתה עוזב את מקדש הבשר.. והנה ברגע הבא אתה על אוטובוס שנוסע פחות מחצי שעה כולל כל הביורוקרטיה של מעבר הגבול, וכבר אתה בברזיל, בעיר שנקראת פוז דו איגואסו. (ליד אותם מפלים, רק מהצד השני שלהם..) אחרי שנרגעים טיפה מצליל השפה השונה, ממינמום הבגדים שעוטות עליהן הברזילאיות השחומות, מעצם החוויה של להיות במדינה חדשה - מגיעה השעה שכל הסטייקים שהיו בבטנך כבר התעכלו, ובני מעיך דורשים להתמלא מחדש... לך תחפש אוכל... משימה לא פשוטה. ברזיל לא עושה מהאוכל פולחן, ולא מעלה אותו על ראש שמחתה.. אוכל זה ת'כלס צורך קיומי ותו לא. בכל רחוב יש הרבה מזנונים קטנים עם חלון תצוגה שקוף ובו שלל מיני בצקים ממולאים, לרוב מטוגנים.. אלה אלופי הטיגון, הברזילאים.. בהתחלה מתלהבים: אוכלים כדור בצק ממולא עוף, מנסים עוד כדור עם גבינה, עוברים לאיזה כיסן ממולא בשר.. אבל רבאק, איפה האוכל שהתרגלנו אליו בארגנטינה השכנה??? איך שעברנו את הגבול, ראינו בשדות המרעה את הפרות והמראה לא בישר טובות. הפרות הברזילאיות שנגלו לעינינו היו מזן מכוער במיוחד עם איזו עצם בולטת שמתרוממת להן מהעורף. רובן גרומות ולא מעוררות תיאבון.. מזל שנפרדנו כהלכה מהסטייקים הדשנים, כי כמוהם - עוד הרבה זמן לא נזכה לאכול.. הארוחה הראשונה שלנו בברזיל (ארוחה של ממש, לא חטיפים) היתה פשוט נוראה, הגרועה ביותר שבאה אל פינו מזה מספר חודשים. קודם כל כיתתנו לא מעט רגליים עד שבכלל מצאנו מסעדה, חרשנו את הרחוב הראשי של פוז דו איגואסו הלוך וחזור ומלבד מזנוני-חטיפים לא ראינו שום מסעדה. מזל שהתנ"ך שלנו, הלונלי פלאנט, ידע להמליץ על מסעדה לא רחוקה ממקום המצאנו, ושמנו את פעמינו לשם. מסעדה גדולה, מפורסמת, הומה אדם. אין פלא, היא כמעט היחידה ברחוב.. על קיר הכניסה היו מצולמות 7 מנות, שנראו די דומות, בכולן היה אורז וצ'יפס + משהו לא מזוהה. הכיתוב מתחת לתמונה אמר שאחת היא עם עוף, אחת עם בשר, אחת עם חזיר, אחת עם דג, אחת עם משהו מסויה וכו'. טוב, חשבנו, מבין 7 מנות בטח נמצא משהו שמתאים לנו... מהר מאד הבנו שאנחנו לא מבינים את השיטה... זה לא שבע מנות שונות לאותו יום... זה שבע מנות שונות לשבעת ימי השבוע.. שיטת האכילה הזאת נקראית "פראטו פייטו" (prato feito), משהו כמו 'מנת היום הקבועה' כמו ה - menu fix שיש בהרבה ארצות. זה מה שיש היום לאכול, ואם לא מתאים לך - בעיה שלך.. המנה של אותו יום היתה למזלנו (אני לא יודעת אם הטוב או הרע) מנת בשר. צלוי כזה על האש.. סוליית הנעליים המשופשפת שלי היתה פחות קשה וצמיגית ממנו. אוי אוי אוי, איך נפלנו ככה... ממרומי גן העדן הקולינארי של ארגנטינה, לממלכת המטוגנים הברזילאים... אבל רגע, לא על זה רציתי לספר... במהלך הימים הבאים התנסינו עוד ועוד באוכל הברזילאי, והתוודענו לשיטות אכילה נוספות ולמאכלים שונים - שאגב לא כולם רעים.. אפשר בהחלט לאכול טוב בברזיל, רק צריך קצת להתאמץ בשביל זה. בהזדמנות אספר על מסעדות הבשר שלהם, הצ'וראסקריות.. שיטת האכילה הנפוצה והמקובלת ביותר בברזיל היא...... אכילה לפי משקל. ![]() מסעדות מן הסוג הזה נקראות POR KILO, וכפי שהשם מרמז - אתה אוכל לפי הקילו. במרכז המסעדה יש מזנון, לפעמים עשיר יותר או פחות אבל אף פעם לא מגיע לאקסטרווגאנזה הארגנטינאית. אתה עורם על הצלחת שלך כל מה שמוצא חן בעיניך, ומגיע עם הצלחת לקופה. שם, מוצב אחר כבוד משקל שלתוכו כבר תוכנת המחיר של קילו מזון. המסעדות השונות נבדלות זו מזו במחירים פר קילו - הזולות גובות משהו כמו 9-10 ריאל לקילו ( 20 ש"ח), והיקרות מגיעות עד 35 ריאל לקילו, כ - 70 ומשהו ש"ח. שלט קטן ליד הקופה מודיע מה משקלה של צלחת ריקה, כדי שתוכל לראות שלא מסדרים אותך בשקילה. ואז שוקלים לך ה-כ-ל... פלח עגבניה זהה במחירו לנתח סטייק. חסה קלילה או תפוח אדמה כבד מחוייבים אותו הדבר כשההבדל הוא שאפשר לקחת הרבה יותר חסה ולא להגיע לערך הכספי של תפוחי האדמה. אבל מי יכול לשבוע מחסה? אפילו את פרוסת הלחם - אם לקחת - שוקלים לך... וכאן אני מגיעה לנקודה אותה רציתי להעלות: הגישה הארגנטינאית עם השפע שלה, תאכל עד שתתפוצץ. קום 10 פעמים למזנון ומלא את צלחתך. תרביץ 15 סטייקים, אם אתה מסוגל. ואחרי כל הקינוחים עמוסי ריבת החלב והקצפות, אל תשכח גם לקחת לך כמה כדורי גלידה בשירות עצמי.. ולעומתם הברזילאים: לקחת ענף פטרוזיליה כדי לגוון לך את האוכל בפה? שלם על זה! אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך זה משפיע על ההתנהגות של בן אדם במסעדה. בארגנטינה - מעמיסים ומעמיסים. יאללה, אכול היום כי מחר תמות. שלא תדלג על כלום ושלא תפספס שום מטעם. ואם במקרה אתה לא אוהב מה שלקחת? לא קרה כלום. תניח את הצלחת - המלאה - בשולי השולחן וקום לקחת משהו אחר. תכף המלצר יעבור ויפנה את הצלחת. בברזיל - אתה עומד מול המזנון וחוכך בדעתך: לקחת שני נתחי עוף או רק אחד? ומה שוקל יותר, סלט כרוב או שעועית שחורה? הכל מדוד, ואם אתה לא רוצה לפשוט רגל (במסעדות הבינוניות או היקרות), כדאי שתשים לב מה אתה לוקח לך לצלחת.. חשבתי הרבה במהלך השהייה בברזיל על צורת האכילה הזאת. הסתכלתי לאנשים לתוך הצלחת - תמיד הם השאירו אותה ריקה. כולם היו ילדים טובים ואכלו ה-כ-ל... ב - 70 ש"ח לקילו, גם אני אכלתי הכל, בין אם אהבתי ובין אם לאו.. מה, שילמתי עבור זה, אז להשאיר?? בסופן של מחשבות, הגעתי למסקנה שהכל עניין של שליטה עצמית, ומודעות. אוכל נועד כדי לקיים את הגוף, לא כדי לטמטם אותו. נכון, נחמד לגוון, נחמד להחליף טעמים - אבל הכל במתינות. לא צריך לעשות מהאוכל פולחן, וגם לא תחרות - אתה לא צריך להוכיח לאף אחד כמה אתה יכול לאכול בתחרות ה'אכול כפי יכולתך'.. המזנונים הברזילאים המצומצמים בהחלט עונים על כל הדרישות התזונתיות, יש בהם כל מה שצריך - רק תבחר בדיוק את מה שאתה צריך לאכול ואפילו לא גרם אחד יותר, ואתה מסודר. גם בבטן וגם בכיס. רוצה להתפרע? על חשבונך בבקשה. לא על חשבון הבית, כמו בארגנטינה.. חודש ומשהו בברזיל עשו לי 'חינוך מחדש' בנושא האוכל. כשחזרתי לארגנטינה לשבוע נוסף לפני הטיסה הביתה - לא נכנסתי אפילו פעם אחת למסעדת מזנון חופשי. לא רציתי לעמוד בפני אתגרים - לאכול או לא לאכול, זאת השאלה. לסיכום, אני מעדיפה את שיטת האכילה שלנו כאן בארץ. אתה נכנס למסעדה, מציץ בתפריט, בוחר מה שבוחר ומקבל פעם מנה קטנה יותר ופעם גדולה, אבל לפחות זה משהו מדוד, מתאים לקיבולת של אנשים נורמלים, ולא מציב בפניהם דילמות שמפריעות לעיכול.... לא זלילת יתר כמו ב - טנדור ליברה, אבל גם לא צייקנות שנמדדת בגרמים במסעדות ה - POR KILO... מה דעתכם? מה הייתם מעדיפים? נכתב ע"י חמדה |