28.7.06
סיפור השבוע
אחווה
בבית חווה כפרי אחד בסין, הציץ עכבר קטן דרך חור המנעול, וראה את האכר ואת אשתו פותחים חבילה.
'המממ....' ליקק העכבר את שפתיו. 'מעניין איזה דבר מאכל טעים יש בחבילה..'
להפתעתו הרבה, גילה שמתוך נייר העטיפה יצאה לא פחות ולא יותר מאשר מלכודת עכברים!
נסער ונרגש הוא התרוצץ ברחבי החווה וסיפר לכולם:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ראשונה ענתה לו התרנגולת: 'מה, כן? תסלח לי אדון עכבר, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי אפילו במחשבה על זה, זה לא נוגע לי..'
רץ העכבר אל החזיר וסיפר לו בהתרגשות:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ענה לו החזיר עם המון אמפטיה: אני מצטער בשבילך, אדון עכבר, אבל אותי זה לא באמת מטריד. כל מה שאני יכול לעשות, זה להתפלל בשבילך..'
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
והפרה צחקה עליו: 'מה את סח, אדון עכבר!! אני מה-זה מודאגת.... ממש רועדת מפחד... חה-חה ' אמרה לו בלגלוג.
עצוב ומאוכזב מחבריו לחווה, הסתתר העכבר בחור בקיר ולא יצא משם.
באותו לילה, נשמעו קולות משונים בבית, נראה היה כאילו משהו או מישהו נתפס במלכודת העכברים. אשת האיכר קמה לבדוק מה קרה, ולא ידעה כי נחש ארסי שעבר בחדר הסתבך במלכודת העכברים, וזנבו נתפס בה.
כשהאשה התקרבה, הנחש הכיש אותה.
לקול צעקותיה התעורר האיכר, וראה כי מצבה לא טוב. הוא מיהר להבהילה לבית החולים, שם נתנו לה טיפול ראשוני נגד הכשת הנחש, ושלחו אותה חזרה לביתה, להתאושש.
למחרת באו כל שכנותיה לטפל בה, וכולן הסכימו פה אחד כי יש להאכילה במרק עוף, שיחזק את גופה ויעזור לה להתגבר על ארס הנחש.
הלך האיכר אל הלול, תפס את התרנגולת ושחט אותה, וממנה הוכן מרק עוף טעים להשקות בו את האשה.
אבל מצבה של זו לא הוטב, נהפוך הוא, הלך והחמיר.
כל השכנים והמכרים באו לבקר ולדרוש בשלומה, והאכר נאלץ לשחוט את החזיר כדי להאכיל אותם בו, ולא לשלח אותם לדרכם רעבים. הכנסת אורחים היא ערך עליון, וכך סיים החזיר את חייו על שולחן האוכל.
כעבור מספר ימים התדרדר לגמרי מצבה של האשה, והיא נפטרה.
בעלה ערך לה הלוויה המונית, מאות קרובי משפחה וחברים ושכנים באו להשתתף בהלוויה.
הבעל ערך סעודה גדולה לכבודם, והיה חייב לשחוט את הפרה לשם כך.
מוסר ההשכל של הסיפור: בפעם הבאה שאתה שומע על צרה של אחר, אל תלגלג.
האיום הכי קטן על מישהו אחד, עלול להתפתח לסיכון גדול מאד לכולם..
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
21.7.06
סיפור השבוע
שיעור לחיים
היה היו פעם, בימי קדם, 4 ערים שתושביהן עמדו למות בגלל מחסור באוכל.
בכל אחת מן הערים היה שק אחד בלבד של זרעים.
בעיר הראשונה – אף אחד לא ידע מה עושים עם הזרעים, ולמה הם משמשים.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השניה, איש אחד בלבד ידע למה נועדו הזרעים. אבל מסיבה זו או אחרת, הוא לא עשה דבר בנדון.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השלישית, גם כן היה איש אחד שידע למה יצלחו הזרעים. הוא הציע לתושבי העיר לשתול עבורם את הזרעים, אבל רק בתנאי שימליכו אותו לשליטם, ויסורו למרותו ומרות יורשיו עד קץ הדורות.
תושבי העיר הסכימו, אכלו ונשארו בחיים, אבל כרעו תחת כובד ידו של הרודן, ואיבדו את עצמאותם.
גם בעיר הרביעית היה אדם אחד שידע את סוד הזרעים.
הוא לא רק זרע אותם, אלא גם לימד את תושבי העיר את מלאכת עבודת האדמה.
כולם אכלו, כולם נשארו בחיים, וכולם היו בני חורין ואדונים לעצמם.
משל ממקור לא ידוע - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
14.7.06
סיפור השבוע
מתוק לו מתוק לו..
היה היתה פעם אשה שרופא הכפר בישר לה בשורה מרה: "ילדך חולה בסוכרת, ואסור לו לאכול שום דבר מתוק!" אמר לה.
מאז, ככל שניסתה האם להרחיק את בנה מדברי מתיקה, לא עלה הדבר בידה.
הילד היה מכור לממתקים, וכל היום רק חיבל תחבולות מהיכן ישיג עוד ועוד מן המתוק המתוק הזה..
ביאושה, החליטה האם לקחת את בנה אל חכם הכפר. אולי האיש הזקן, הנכבד והמקובל הזה, יוכל להכניס בו קצת בינה ולהסביר לו כי הוא מסכן את חייו, ולגרום לו להפסיק את אכילת הממתקים.
באו האם והבן אל החכם הזקן, וכשהוא שמע מה היא מבקשת ממנו, אמר לה:
"אני מצטער, היום אני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. נסי לחזור הנה עם בנך מחר, אולי אז יהיה ביכולתי לעזור לכם.."
מיואשת ומאוכזבת עזבה האם את המקום וחזרה לביתה, כשהיא לא מצליחה להבין מדוע לא יכול היה החכם למלא בקשה פשוטה כל כך ולדרוש מהילד להפסיק לאכול ממתקים.
למחרת היום, שמה שוב פעמיה יחד עם בנה אל בית החכם.
מיד כשראה אותם החכם הזקן נכנסים בשער הבית, קם לקראתם ובקול מזרה אימה צעק על הילד:
"אתה תפסיק לאכול ממתקים תכף ומיד, אתה שומע?! אני אוסר עליך להכניס לפיך כל דבר מתוק שהוא!"
הילד הנדהם כל כך נבהל מהרצינות והנחישות של דברי החכם, ומאותו רגע אכן הפסיק לאכול מתוק.
האמא, עם כל שמחתה על שהבעיה טופלה, היתה סקרנית ולא יכלה להתאפק מלשאול את החכם מדוע נבצר ממנו לעשות את אותו מעשה כשהיו אצלו אתמול.
ענה לה החכם: "אתמול לא יכולתי להגיד לילד להפסיק לאכול ממתקים, כי אתמול אני עצמי עדיין אכלתי אותם. הייתי חייב לנסות קודם כל בעצמי להפסיק לאכול מתוק, ורק משראיתי שזה אפשרי, יכולתי לומר גם לבנך לחדול.."
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.7.06
סיפור השבוע
לתת
לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי) היה המלך רוכב ברחובות העיר, ומחלק מתנות לעניים.
אחד מקבצני הרחוב חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי.
כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך.
הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך.
הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה, למעט חופן גרגרי אורז שקיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל.
'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה.
הסתכל עליו המלך ואמר לו:
'קודם תן לי אתה משהו'.
התרגז הקבצן עד מאד.
מה? המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני?
הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך.
המלך בחן את גרגר האורז, פישפש קצת בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן. 'הא לך, מידה כנגד מידה'. אמר לקבצן, והורה לאנשיו להמשיך הלאה.
הקבצן החל מתרחק משם, כדי שלא יצטרך לחלוק את מה שקיבל מהמלך עם אף אחד אחר. הוא היה שמח וטוב לב, ובטוח שכל ימי העוני שלו הגיעו אל קצם. כשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, ומה נדהם לגלות שכל מה שהיה בה – הוא רק מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז אחד.
'טיפש שכמוני'! הכה הקבצן על חטא, 'מדוע לא נתתי לו את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?! המלך היה משיב לי את תמורתם בזהב, שהרי הוא אמר 'מידה כנגד מידה'..
מי שלא יודע לתת – גם לא יוכל לקבל.. ואין מדובר רק בכסף, אלא בהכל.
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
30.6.06
סיפור השבוע
מחיר הריח
בכפר קטן ליד בגדד, התנהלו להם החיים על מי מנוחות.
תושבי הכפר לא היו רבים, כולם הכירו את כולם, וכל אחד ידע כל מה שקורה בכפר.
אם התגלעה מחלוקת או התעוררה בעיה, נהגו לקרוא לחכם הכפר שיפתור אותה.
ובכפר הזה, היתה מאפיית לחם שכולם אהבו לקנות בה בשל המעדנים שהיה האופה מוציא מתחת לידיו המוכשרות.
יום אחד, עבר על המדרכה שלפתח המאפיה איש זקן עני, בדיוק כשהוציא האופה את הלחם הטרי מן התנור.
הריח שנישא באוויר היה משכר, והאיש נעמד מול המאפיה ונשם מלוא ריאותיו את הניחוח המענג של הלחם הטרי.
לפתע, יצא האופה החוצה, תפס את האיש העני בכתפיו ואמר לו: "אתה צריך לשלם לי על הריח של הלחם!".
נדהם האיש ולא האמין למשמע אזניו.
"אתה צוחק עלי, נכון? זה לא יכול להיות ברצינות!" אמר לאופה. אבל לא, האופה היה לגמרי רציני, וסירב לתת לאיש להסתלק לדרכו מבלי לשלם על הריח.
ככה עמדו והתווכחו שעה ארוכה, כאשר רבים מתושבי הכפר מתגודדים מסביבם וקוראים קריאות בעד או נגד צד זה או משנהו.
בסופו של דבר הוחלט לקרוא לחכם הכפר שיפסוק מי מהם צודק.
כשהגיע החכם ושמע את סיפור המעשה, התפשטה הבעה מאד משועשעת על פניו, והוא אמר לאופה: "אתה אומר שצריך לשלם לך על הריח שיצא מהמאפיה שלך אל הרחוב? כמה בדיוק אתה חושב שצריך לשלם לך?"
ענה לו האופה: "מגיע לי עבור הריח שלוש וחצי מטבעות".
החכם אמר תכף ומיד: "אין בעיה".
הוציא את ארנקו ושלף משם שלוש וחצי מטבעות, אך במקום לתת אותם לאופה, הכניס אותם לכיסו.
אחר כך, הכניס את היד לכיס, ושיקשק את המטבעות עד שכל הסובבים שמעו את צלילם.
"אתה שומע את צליל המטבעות?" שאל החכם את האופה.
"כן, אני שומע" ענה לו האופה.
"ובכן, צליל המטבעות הזה...
הוא התשלום עבור ריח הלחם שלך!"...
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.6.06
סיפור השבוע
שלושה דגים
שלושה דגים חיו להם בשלווה בפלג מים קטן.
לאחד קראו "תכנן מראש",
לשני קראו "חשוב מהר"
ואילו שמו של השלישי היה "נחכה ונראה".
יום אחד שמעו הדגים שדייג אחד מספר לחברו על כוונתו לבוא ולדוג דגים בפלג, למחרת היום.
מיד קפץ "תכנן מראש" ואמר: "היום בלילה אני שוחה עם הזרם במורד הנהר, ומתרחק מכאן".
"חשוב מהר" גרד את ראשו בסנפירו, ואמר:
"המממ...אני בטח כבר אחשוב על איזו תכנית עד מחר.."
ואילו "נחכה ונראה" אמר:
"אני לא יכול לחשוב על זה כרגע... אולי אחר כך.."
למחרת, כשהגיע הדייג וזרק את חכתו למים, הדג "תכנן מראש" כבר שחה להנאתו במרחק מאות מטרים משם, אבל "חשוב מהר" ו "נחכה ונראה" עלו בחכתו של הדייג.
"חשוב מהר" מיד התהפך על גבו והעמיד פני מת.
ראה זאת הדייג ואמר "הדג הזה לא יצלח לכלום, הוא מת ואין בו תועלת" לקח אותו בידו וזרק אותו בחזרה למים.
רק "נחכה ונראה" מצא את עצמו על דוכן מוכר הדגים בשוק, רועד מקור בין גושי ורסיסי קרח.
וכאן מתבקשת האימרה: "בשעת סכנה, תכנן מראש, או חשוב מהר!"
אין כאן בכלל מקום ל"נחכה ונראה"..
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
4.6.06
טריקים בצלחת
מה הורים לא עושים כדי שהילד יאכל...
אוויררררון....! פה גדול...........!
זוכרים את זה??
אז אם אנחנו כבר הספקנו לשכוח את זה, ילדה חמודה בת 9 בשם עמית מירון, עדיין זוכרת.
היא גייסה את סבתא שלה למשימה של כתיבת ספר משותף, שבחרוזים חביבים ובאיורים מקסימים אומר להורים 'די'! מספיק עם הטריקים ושיטות תיחמון, תקשיבו לילד ולצרכים שלו לפני שאתם מאביסים אותו בניגוד לרצונו..
כולם מספרים לנו שהרגלי התזונה שלנו, ובעקבותיהם גם מימדי גופנו, נקבעים עוד בהיותנו קטנים.
אז אולי צריך להתחיל את הדיאטה הראשונה שלנו שם, באותן שנים קריטיות... ולחסוך מעצמנו את עוגמת הנפש בבגרותנו, כשהטאיירים מתיישבים על המותן בגלל שטחנו לנו את המוח עם 'צריך לגמור הכל מהצלחת' או 'יש ילדים רעבים בהודו...'
לא יודעת אם דווקא הספר הזה יציל את הדור הבא מעודפי השומן שהחברה שלנו לוקה בהם, אבל לפחות הוא מכוון זרקור לבעיה כאובה.
תחשבו עליו אולי כמתנה להורים לילדים, למשפחות צעירות, להורים שבדרך, וכן -- גם לסבים/סבתות שבינינו...
נכתב על ידי חמדה
לדיון בפורום
1.6.06
חג שבועות שמח!!
לדיון בפורום
חודש אפריל - מאי עבר לארכיון
סיפור השבוע
אחווה
בבית חווה כפרי אחד בסין, הציץ עכבר קטן דרך חור המנעול, וראה את האכר ואת אשתו פותחים חבילה.
'המממ....' ליקק העכבר את שפתיו. 'מעניין איזה דבר מאכל טעים יש בחבילה..'
להפתעתו הרבה, גילה שמתוך נייר העטיפה יצאה לא פחות ולא יותר מאשר מלכודת עכברים!
נסער ונרגש הוא התרוצץ ברחבי החווה וסיפר לכולם:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ראשונה ענתה לו התרנגולת: 'מה, כן? תסלח לי אדון עכבר, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי אפילו במחשבה על זה, זה לא נוגע לי..'
רץ העכבר אל החזיר וסיפר לו בהתרגשות:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ענה לו החזיר עם המון אמפטיה: אני מצטער בשבילך, אדון עכבר, אבל אותי זה לא באמת מטריד. כל מה שאני יכול לעשות, זה להתפלל בשבילך..'
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
והפרה צחקה עליו: 'מה את סח, אדון עכבר!! אני מה-זה מודאגת.... ממש רועדת מפחד... חה-חה ' אמרה לו בלגלוג.
עצוב ומאוכזב מחבריו לחווה, הסתתר העכבר בחור בקיר ולא יצא משם.
באותו לילה, נשמעו קולות משונים בבית, נראה היה כאילו משהו או מישהו נתפס במלכודת העכברים. אשת האיכר קמה לבדוק מה קרה, ולא ידעה כי נחש ארסי שעבר בחדר הסתבך במלכודת העכברים, וזנבו נתפס בה.
כשהאשה התקרבה, הנחש הכיש אותה.
לקול צעקותיה התעורר האיכר, וראה כי מצבה לא טוב. הוא מיהר להבהילה לבית החולים, שם נתנו לה טיפול ראשוני נגד הכשת הנחש, ושלחו אותה חזרה לביתה, להתאושש.
למחרת באו כל שכנותיה לטפל בה, וכולן הסכימו פה אחד כי יש להאכילה במרק עוף, שיחזק את גופה ויעזור לה להתגבר על ארס הנחש.
הלך האיכר אל הלול, תפס את התרנגולת ושחט אותה, וממנה הוכן מרק עוף טעים להשקות בו את האשה.
אבל מצבה של זו לא הוטב, נהפוך הוא, הלך והחמיר.
כל השכנים והמכרים באו לבקר ולדרוש בשלומה, והאכר נאלץ לשחוט את החזיר כדי להאכיל אותם בו, ולא לשלח אותם לדרכם רעבים. הכנסת אורחים היא ערך עליון, וכך סיים החזיר את חייו על שולחן האוכל.
כעבור מספר ימים התדרדר לגמרי מצבה של האשה, והיא נפטרה.
בעלה ערך לה הלוויה המונית, מאות קרובי משפחה וחברים ושכנים באו להשתתף בהלוויה.
הבעל ערך סעודה גדולה לכבודם, והיה חייב לשחוט את הפרה לשם כך.
מוסר ההשכל של הסיפור: בפעם הבאה שאתה שומע על צרה של אחר, אל תלגלג.
האיום הכי קטן על מישהו אחד, עלול להתפתח לסיכון גדול מאד לכולם..
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
21.7.06
סיפור השבוע
שיעור לחיים
היה היו פעם, בימי קדם, 4 ערים שתושביהן עמדו למות בגלל מחסור באוכל.
בכל אחת מן הערים היה שק אחד בלבד של זרעים.
בעיר הראשונה – אף אחד לא ידע מה עושים עם הזרעים, ולמה הם משמשים.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השניה, איש אחד בלבד ידע למה נועדו הזרעים. אבל מסיבה זו או אחרת, הוא לא עשה דבר בנדון.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השלישית, גם כן היה איש אחד שידע למה יצלחו הזרעים. הוא הציע לתושבי העיר לשתול עבורם את הזרעים, אבל רק בתנאי שימליכו אותו לשליטם, ויסורו למרותו ומרות יורשיו עד קץ הדורות.
תושבי העיר הסכימו, אכלו ונשארו בחיים, אבל כרעו תחת כובד ידו של הרודן, ואיבדו את עצמאותם.
גם בעיר הרביעית היה אדם אחד שידע את סוד הזרעים.
הוא לא רק זרע אותם, אלא גם לימד את תושבי העיר את מלאכת עבודת האדמה.
כולם אכלו, כולם נשארו בחיים, וכולם היו בני חורין ואדונים לעצמם.
משל ממקור לא ידוע - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
14.7.06
סיפור השבוע
מתוק לו מתוק לו..
היה היתה פעם אשה שרופא הכפר בישר לה בשורה מרה: "ילדך חולה בסוכרת, ואסור לו לאכול שום דבר מתוק!" אמר לה.
מאז, ככל שניסתה האם להרחיק את בנה מדברי מתיקה, לא עלה הדבר בידה.
הילד היה מכור לממתקים, וכל היום רק חיבל תחבולות מהיכן ישיג עוד ועוד מן המתוק המתוק הזה..
ביאושה, החליטה האם לקחת את בנה אל חכם הכפר. אולי האיש הזקן, הנכבד והמקובל הזה, יוכל להכניס בו קצת בינה ולהסביר לו כי הוא מסכן את חייו, ולגרום לו להפסיק את אכילת הממתקים.
באו האם והבן אל החכם הזקן, וכשהוא שמע מה היא מבקשת ממנו, אמר לה:
"אני מצטער, היום אני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. נסי לחזור הנה עם בנך מחר, אולי אז יהיה ביכולתי לעזור לכם.."
מיואשת ומאוכזבת עזבה האם את המקום וחזרה לביתה, כשהיא לא מצליחה להבין מדוע לא יכול היה החכם למלא בקשה פשוטה כל כך ולדרוש מהילד להפסיק לאכול ממתקים.
למחרת היום, שמה שוב פעמיה יחד עם בנה אל בית החכם.
מיד כשראה אותם החכם הזקן נכנסים בשער הבית, קם לקראתם ובקול מזרה אימה צעק על הילד:
"אתה תפסיק לאכול ממתקים תכף ומיד, אתה שומע?! אני אוסר עליך להכניס לפיך כל דבר מתוק שהוא!"
הילד הנדהם כל כך נבהל מהרצינות והנחישות של דברי החכם, ומאותו רגע אכן הפסיק לאכול מתוק.
האמא, עם כל שמחתה על שהבעיה טופלה, היתה סקרנית ולא יכלה להתאפק מלשאול את החכם מדוע נבצר ממנו לעשות את אותו מעשה כשהיו אצלו אתמול.
ענה לה החכם: "אתמול לא יכולתי להגיד לילד להפסיק לאכול ממתקים, כי אתמול אני עצמי עדיין אכלתי אותם. הייתי חייב לנסות קודם כל בעצמי להפסיק לאכול מתוק, ורק משראיתי שזה אפשרי, יכולתי לומר גם לבנך לחדול.."
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.7.06
סיפור השבוע
לתת
לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי) היה המלך רוכב ברחובות העיר, ומחלק מתנות לעניים.
אחד מקבצני הרחוב חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי.
כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך.
הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך.
הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה, למעט חופן גרגרי אורז שקיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל.
'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה.
הסתכל עליו המלך ואמר לו:
'קודם תן לי אתה משהו'.
התרגז הקבצן עד מאד.
מה? המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני?
הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך.
המלך בחן את גרגר האורז, פישפש קצת בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן. 'הא לך, מידה כנגד מידה'. אמר לקבצן, והורה לאנשיו להמשיך הלאה.
הקבצן החל מתרחק משם, כדי שלא יצטרך לחלוק את מה שקיבל מהמלך עם אף אחד אחר. הוא היה שמח וטוב לב, ובטוח שכל ימי העוני שלו הגיעו אל קצם. כשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, ומה נדהם לגלות שכל מה שהיה בה – הוא רק מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז אחד.
'טיפש שכמוני'! הכה הקבצן על חטא, 'מדוע לא נתתי לו את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?! המלך היה משיב לי את תמורתם בזהב, שהרי הוא אמר 'מידה כנגד מידה'..
מי שלא יודע לתת – גם לא יוכל לקבל.. ואין מדובר רק בכסף, אלא בהכל.
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
30.6.06
סיפור השבוע
מחיר הריח
בכפר קטן ליד בגדד, התנהלו להם החיים על מי מנוחות.
תושבי הכפר לא היו רבים, כולם הכירו את כולם, וכל אחד ידע כל מה שקורה בכפר.
אם התגלעה מחלוקת או התעוררה בעיה, נהגו לקרוא לחכם הכפר שיפתור אותה.
ובכפר הזה, היתה מאפיית לחם שכולם אהבו לקנות בה בשל המעדנים שהיה האופה מוציא מתחת לידיו המוכשרות.
יום אחד, עבר על המדרכה שלפתח המאפיה איש זקן עני, בדיוק כשהוציא האופה את הלחם הטרי מן התנור.
הריח שנישא באוויר היה משכר, והאיש נעמד מול המאפיה ונשם מלוא ריאותיו את הניחוח המענג של הלחם הטרי.
לפתע, יצא האופה החוצה, תפס את האיש העני בכתפיו ואמר לו: "אתה צריך לשלם לי על הריח של הלחם!".
נדהם האיש ולא האמין למשמע אזניו.
"אתה צוחק עלי, נכון? זה לא יכול להיות ברצינות!" אמר לאופה. אבל לא, האופה היה לגמרי רציני, וסירב לתת לאיש להסתלק לדרכו מבלי לשלם על הריח.
ככה עמדו והתווכחו שעה ארוכה, כאשר רבים מתושבי הכפר מתגודדים מסביבם וקוראים קריאות בעד או נגד צד זה או משנהו.
בסופו של דבר הוחלט לקרוא לחכם הכפר שיפסוק מי מהם צודק.
כשהגיע החכם ושמע את סיפור המעשה, התפשטה הבעה מאד משועשעת על פניו, והוא אמר לאופה: "אתה אומר שצריך לשלם לך על הריח שיצא מהמאפיה שלך אל הרחוב? כמה בדיוק אתה חושב שצריך לשלם לך?"
ענה לו האופה: "מגיע לי עבור הריח שלוש וחצי מטבעות".
החכם אמר תכף ומיד: "אין בעיה".
הוציא את ארנקו ושלף משם שלוש וחצי מטבעות, אך במקום לתת אותם לאופה, הכניס אותם לכיסו.
אחר כך, הכניס את היד לכיס, ושיקשק את המטבעות עד שכל הסובבים שמעו את צלילם.
"אתה שומע את צליל המטבעות?" שאל החכם את האופה.
"כן, אני שומע" ענה לו האופה.
"ובכן, צליל המטבעות הזה...
הוא התשלום עבור ריח הלחם שלך!"...
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.6.06
סיפור השבוע
שלושה דגים
שלושה דגים חיו להם בשלווה בפלג מים קטן.
לאחד קראו "תכנן מראש",
לשני קראו "חשוב מהר"
ואילו שמו של השלישי היה "נחכה ונראה".
יום אחד שמעו הדגים שדייג אחד מספר לחברו על כוונתו לבוא ולדוג דגים בפלג, למחרת היום.
מיד קפץ "תכנן מראש" ואמר: "היום בלילה אני שוחה עם הזרם במורד הנהר, ומתרחק מכאן".
"חשוב מהר" גרד את ראשו בסנפירו, ואמר:
"המממ...אני בטח כבר אחשוב על איזו תכנית עד מחר.."
ואילו "נחכה ונראה" אמר:
"אני לא יכול לחשוב על זה כרגע... אולי אחר כך.."
למחרת, כשהגיע הדייג וזרק את חכתו למים, הדג "תכנן מראש" כבר שחה להנאתו במרחק מאות מטרים משם, אבל "חשוב מהר" ו "נחכה ונראה" עלו בחכתו של הדייג.
"חשוב מהר" מיד התהפך על גבו והעמיד פני מת.
ראה זאת הדייג ואמר "הדג הזה לא יצלח לכלום, הוא מת ואין בו תועלת" לקח אותו בידו וזרק אותו בחזרה למים.
רק "נחכה ונראה" מצא את עצמו על דוכן מוכר הדגים בשוק, רועד מקור בין גושי ורסיסי קרח.
וכאן מתבקשת האימרה: "בשעת סכנה, תכנן מראש, או חשוב מהר!"
אין כאן בכלל מקום ל"נחכה ונראה"..
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
4.6.06
טריקים בצלחת
מה הורים לא עושים כדי שהילד יאכל...
אוויררררון....! פה גדול...........!
זוכרים את זה??
אז אם אנחנו כבר הספקנו לשכוח את זה, ילדה חמודה בת 9 בשם עמית מירון, עדיין זוכרת.
היא גייסה את סבתא שלה למשימה של כתיבת ספר משותף, שבחרוזים חביבים ובאיורים מקסימים אומר להורים 'די'! מספיק עם הטריקים ושיטות תיחמון, תקשיבו לילד ולצרכים שלו לפני שאתם מאביסים אותו בניגוד לרצונו..
כולם מספרים לנו שהרגלי התזונה שלנו, ובעקבותיהם גם מימדי גופנו, נקבעים עוד בהיותנו קטנים.
אז אולי צריך להתחיל את הדיאטה הראשונה שלנו שם, באותן שנים קריטיות... ולחסוך מעצמנו את עוגמת הנפש בבגרותנו, כשהטאיירים מתיישבים על המותן בגלל שטחנו לנו את המוח עם 'צריך לגמור הכל מהצלחת' או 'יש ילדים רעבים בהודו...'
לא יודעת אם דווקא הספר הזה יציל את הדור הבא מעודפי השומן שהחברה שלנו לוקה בהם, אבל לפחות הוא מכוון זרקור לבעיה כאובה.
תחשבו עליו אולי כמתנה להורים לילדים, למשפחות צעירות, להורים שבדרך, וכן -- גם לסבים/סבתות שבינינו...
נכתב על ידי חמדה
לדיון בפורום
1.6.06
חג שבועות שמח!!
מאחלות
חמדה&איה
חמדה&איה
לדיון בפורום
חודש אפריל - מאי עבר לארכיון