25.8.06
סיפור השבוע
היום נחה עלי קצת רוח שטות, אז החלטתי לעזוב לרגע את סיפורי מוסר ההשכל הצדקניים ולהביא הנה משהו קצת ממזרי, אולי אפילו זדוני, ויש כאלה שגם ימצאו אותו מגעיל..
לא נורא, אפשר ורצוי לפעמים לצחוק קצת. הסיפור בכל זאת קצת קשור איכשהו עם 'אוכל', אז יש צידוק להביא אותו הנה. אני מקווה שהקוראים הגברים לא ישנאו אותי בגלל זה...
נקמה מתוקה...
לאחר כעשרים שנות נישואים, זרק גבר אחד את אשתו לטובת מזכירתו הצעירה.
חברתו החדשה דרשה לעבור להתגורר בבית השווה מיליונים של בני הזוג, ומאחר ועורכי דינו של הבעל היו טובים יותר מאלו של האשה, הם יצאו כשידם על העליונה.
הבית עבר לרשות הגבר, ולאשה ניתנו רק 3 ימים כדי לפנותו.
את היום הראשון בילתה האשה הנבגדת באריזה של כל חפציה האישיים לתוך ארגזים וקרטונים ומזוודות. נאסר עליה להוציא מן הבית את פריטי הריהוט הגדולים והיקרים, כל שהורשתה לקחת זה מעט ציוד לדרכה החדשה.
ביום השני, היא הזמינה את חברת ההובלות שתעביר את מעט מטלטליה.
ביום השלישי, היא התיישבה בפעם האחרונה בחדר האוכל היפיפה שהיא עיצבה וטיפחה, מסבה אל שולחן ערוך לאור נרות. היא שמה מוזיקה רכה ברקע, וחגגה על כמות נכבדת מאד מאד של שרימפסים, צנצנת קוויאר ובקבוק שראדונה. חגיגה, כמו שצריך.
כשסיימה, אספה את כל מה שלא נאכל, עברה מחדר לחדר ודחפה שרימפסים אכולים חלקית, טבולים בקוויאר, אל תוך המוטות החלולים עליהם תלויים הוילונות.
המלאכה לקחה לה די הרבה זמן כי היו הרבה חדרים, הרבה וילונות, והרבה שאריות...
אח"כ היא נכנסה אל המטבח, ניקתה אחריה הכל, ועזבה את הבית.
כשחזר הבעל הביתה ואתו חברתו החדשה, שמחו לראות כי הבית עומד לרשותם הבלעדית.
במשך השבוע הראשון, האושר חגג במעונם.
אחר כך, לאט לאט, התחיל הבית להסריח.
מה הם לא עשו!
ניקו וטיאטאו ואיווררו את המקום, כל פתחי האיוורור נבדקו לוודא שלא נתקע בהם פגר מצחין של איזה מכרסם שמת. כל השטיחים נוקו בקיטור. מטהרי אוויר ניתלו בכל מקום. מדבירים מצויידים בגלונים של חומרי הדברה הוזמנו לטפל במצב, ובעקבות כך נאלצו בני הזוג לפנות את הבית למספר ימים. בסופו של דבר, הם אפילו שילמו כסף טוב על מנת להחליף את שטיח הצמר היקר שנחשד כמקור הריח הרע.
כל זה היה לשווא. שום דבר לא עזר. הבית הסריח!
אנשים הפסיקו לבוא לבקר אותם.
בעלי מקצוע סרבו להגיע לבית לביצוע תיקונים.
העוזרת התפטרה.
לבסוף, גם הם עצמם נשברו, לא יכלו לשאת עוד את הריח, והחליטו לעבור דירה.
חודש ימים אחר כך, על אף שהורידו את מחיר הבית עד לחצי, הם עדיין לא הצליחו למצוא אף קונה לבית המסריח.
השמועה על הסירחון חסר הפשר עשתה לה כנפיים ואנשים לא היו מעוניינים בבית. אפילו המתווכים ואנשי הנדל"ן של האיזור התחמקו משיחות הטלפון שלהם.
בלית ברירה, נאלצו הבעל וחברתו ללוות כספים מהבנק כדי לרכוש לעצמם בית חלופי.
האשה לשעבר, זו הנבגדת שסולקה מן הבית, צילצלה אל הבעל כדי להתעניין מה שלומו ואיך הוא מרגיש.
הוא סיפר לה על הבית המרקיב והמריח רע.
היא הקשיבה בנימוס ואחר כך אמרה לו שהיא מאד מתגעגעת לבית שלה, ואם הוא ממילא מוכר - למה שלא ימכור אותו לה? היא הבטיחה לו שהיא מוכנה להתפשר בדרישות הכספיות בהסדר הגירושין שלהם אם רק יאפשר לה לחזור ולהתגורר בבית שהיא כל כך אוהבת.
הבעל הבין שלאשתו לשעבר אין צל של מושג עד כמה בלתי נסבל הסרחון בבית, וקפץ על המציאה: הם סיכמו ביניהם מחיר, שהיה בערך עשירית משוויו האמיתי של הבית.
התנאי היחיד שהציב הבעל הוא שהחתימה חייבת להתבצע בו ביום. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שהיא תגיע הביתה, תריח את הסירחון ואולי תשנה את דעתה. הוא חייב למכור מיד!
האשה כמובן הסכימה, ותוך כשעה העבירו עורכי הדין של הבעל את כל הניירת לחתימתה.
שבוע ימים לאחר מכן עמדו הבעל וחברתו החדשה על המדרכה ממול לבית, שמחים שהצליחו להפטר ממנו וחיוך אווילי מרוח על פרצופם, והם צופים באנשי חברת ההובלות מעמיסים את כל תכולת הבית אל אל משאית ענקית, כולל כל..... חהחהחה... כולל כל המוטות החלולים של הוילונות.
דרך צלחה לכם בבית החדש!
הסיפור מסתובב ברשת - תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
18.8.06
סיפור השבוע
בחום אוגוסט הלוהט, בחרתי להביא משהו קצת נאיבי ומחוייך. מי שיחפש מוסר השכל יוכל למצוא אותו, אבל העיקר הוא שאולי סוף סוף נבין למה חם לנו כל כך.
מדוע השמש חמה
סוריאן (השמש) וצ'אנדראן (הירח) היו אחים.
הם התגוררו יחד עם אמם, הארץ אי שם במרחבי הרקיע.
ביום מן הימים, הם הוזמנו למשתה-חתונה גדול ומפואר שכמוהו לא ידע העולם עד אז. שולחנות המזון נפרשו מאופק עד אופק, ואלפי המוזמנים סעדו את לבם עד להתפקע.
סוריאן, השמש, אכל ואכל עד שלא יכול היה יותר להכניס פירור לפיו.
הוא קם ממקומו, לקח את עלה הבננה הגדול ששימש לו כצלחת, וניגש אל הנחל כדי לשטוף אותו. הוא אמנם זללן גדול, אבל לפחות מנומס.
הוא רחץ את עלה הבננה כל כך ביסודיות, וציפרניו חרצו בעלה חריצים חריצים שניתן לראותם עד היום בכל עלה בננה.
אחיו צ'אנדריאן, הירח, אכל גם הוא, אבל רק די צרכו, ללא הגזמה.
את מרבית המזון שלקח משולחנות הכבודה שמר עבור אמו.
הוא מילא מטעמים צלויים מתחת לצפרניו, ובין אצבעותיו הקפוצות לאגרופי ענק אגר כמות אדירה של מזון.
משהסתיים המשתה, חזרו שני האחים לביתם.
אמם קידמה את פניהם, וביקשה שיספרו לה אודות המשתה.
תחילה פתח סוריאן וסיפר על כל מה שאכל. הרשימה התארכה והתארכה, ופיה של האם הגיר ריר למשמע שמות המאכלים המגוונים.
אחריו ניגש אליה צ'נדריאן, ואמר לה:
'רחצי את כל כלי הקיבול שיש לנו בבית והביאי אותם הנה.'
האם עשתה כדבריו והביאה לו שפע של מיכלים וצלחות וקדירות, כל מה שהצליחה לשים ידה עליו.
צ'נדריאן פתח לרווחה את אצבעותיו מעל המיכלים, ומיטב המטעמים החלו לצנוח מידיו אל הצלחות. אחר כך גרד מתחת לצפרניו הארוכות והוציא גם משם מאכלים לרוב.
'זה הכל עבורך, אמי היקרה' אמר צ'נדריאן לאמו, וזו מיד התנפלה על האוכל הרב וזללה בתאוותנות ובכל פה.
משסיימה לאכול, קראה האם לשני בניה ואמרה:
'יש לי עבורכם קללה אחת וברכה אחת.
אתה סוריאן, מקולל. מעתה ועד עולם תבער באש יוקדת, עונש על שלא חשבת על אמך ולא הבאת לה ולו גם פירור אחד ממטעמי המשתה.
ואילו אתה, צ'נדריאן בני האהוב, אתה תבורך. תמיד תהיה קריר ונעים, אות תודה על שדאגת לזון אותי.'
(מי שמכיר את החום של הודו, יכול להבין למה ש'תהיה קריר' נחשבת למעולה שבברכות...
)
אגדה מן המיתולוגיה של שבט 'מאלאי מאלאסאר' מדרום-מערב הודו
תורגמה על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
11.8.06
סיפור השבוע
לעזור לגורל
פעם אחת, בזמן מלחמה בין שושלות יריבות ביפן, החליט מצביא של אחת השושלות לצאת לתקיפה למרות שצבאו היה קטן ונחות בהרבה מן הצבא שכנגד.
כמות התחמושת שהיתה בידי צבאו נפלה בכמותה מזו של האויב, ועל פניו לא נראה היה שיש סיכוי שהוא ינצח. החיילים היו מלאי חששות וספקות לגבי סיכוייהם, והמורל בשורות הצבא היה ירוד למדי.
אבל לגנרל היתה אמונה מלאה באנשיו, הוא היה בטוח שצבאו ינצח אם רק יוכל לתת להם איזו 'זריקת עידוד'.
ביום היציאה לקרב, עצרו המצביא ואנשיו ליד מקדש קטן על אם הדרך, ולאחר שהתפללו והעלו מנחות כמנהגם - הוציא המצביא מכיסו מטבע, ואמר לאנשים:
"אני אטיל עכשיו את המטבע הזאת. אם היא תיפול על עץ, אנחנו ננצח. ואם תיפול המטבע על צד הנשר, לצערי אנחנו כנראה נפסיד בקרב."
רחש עבר בין האנשים המתוחים, ואחד המפקדים צעד קדימה ואמר: "כן! בואו ניתן לגורל לחשוף את פרצופו בפנינו."
זרק המצביא את המטבע באויר, וכשהיא נחתה על הקרקע שמחו כולם לראות שנפלה על צד העץ, משמע, מנצחים!
הנה, אפילו הגורל אמר כך...
כל החיילים עלצו וצהלו, נמלאו ברוח לחימה אדירה והסתערו קדימה.
מן הקרב הזה הם חזרו כמנצחים גדולים, כנגד כל הסיכויים.
כששככה המולת הניצחון, ישב המצביא להרים כוסית עם כמה מן המפקדים הבכירים.
הניף אחד מהם את כוסו גבוה וקרא:
"בואו, אחיי, נרים כוסית לכבוד הגורל, הגורל שאף אחד לא יכול לשנותו!"
והמצביא, בהוציאו מכיסו את המטבע, החרה החזיק אחריו:
"אכן כן, את הגורל אי אפשר לשנות!"
לשנות אותו אולי לא, חשב המצביא לעצמו.
אבל לשטות בו קצת?
כן וכן.
למטבע המיוחדת שביד המצביא היו שני צדדים זהים, שניהם הראו רק עץ.
כל האמצעים מקדשים את המטרה, והיא אכן הושגה...
סיפור עממי מיפן - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.8.06
5 סיבות להשמנה שאולי לא חשבתם עליהן
(כמובן חוץ מהמתכונים שלנו...)
מי לא חווה על בשרו, אי שם על ציר הזמן של חייו, את המלחמה בעודף משקל?
רק בודדים, והם, וואלה, ברי מזל.
כל שאר העולם ואשתו נמצאים בשלב זה או אחר של דיאטה: כרגע, או בשבוע שעבר, או החל מיום ראשון הבא.
יש כאלה שרק 'שומרים' בגדול, ויש אחרים המקפידים על קלה כחמורה.
המוני אדם הוציאו מתפריטם, באופן זמני או לצמיתות, פריטים כמו לחם, מוצרי קמח לבן, סוכר, תפוחי אדמה וכל מה מה שיש לו מוניטין של 'משמין'. אופנות מתחלפות עם ה'דיאטה התורנית' מתפשטות כאש בשדה קוצים, היום זו דיאטת אטקינס ואתמול סקרסדייל ומחר סאות'ביץ ומחרתיים מי יודע מה. כולנו מקשרים את עודף המשקל בעיקר עם אכילת יתר.
מחקר חדש שנערך על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת בירמינגהאם, אלבאמה (דייויד אליסון וסקוט קית') מבהיר שתפיסה זו של קשר הדוק בין אוכל להשמנה היא כל כך פופולארית ורווחת, עד שהיא לא משאירה מקום לאפשרות שמא יש גורמים נוספים, לא פחות חשובים, שיש להם השלכה על המשקל. אם נמשיך להתעלם מהם, אנו עלולים לטעות בגדול בהבנה ובפיצוח בעיית ההשמנה.
מבלי להכנס לפרטי הפרטים של המחקר, אביא הנה רק את 5 הנקודות העיקריות של המחקר. לטענת החוקרים, הגורמים הבאים משפיעים במישרין, או בעקיפין באינטגרציה עם סיבות אחרות, על עודף משקל. בת'כלס מה שהם רוצים להגיד, זה שלא הכל מהאוכל...
קחו לתשומת לבכם:
חוסר בשינה מספקת
המספר הממוצע של שעות שינה הלך ופחת במשך עשרות השנים האחרונות, הן עבור ילדים ונוער והן עבור המבוגרים. לפני כשמונים שנה, עמד הממוצע על 8.77 שעות שינה בלילה, והיום הממוצע עומד רק על 6.85 שעות. אל תשכחו שזה הממוצע, בפועל הרבה מאד אנשים מסתפקים ב 4-5 שעות שינה בלילה. תרבות הפנאי מציבה בפנינו כל כך הרבה גירויים ואופציות למילוי הזמן, עד שפשוט חבל לבזבז אותו בשינה. טלויזיה ואינטרנט הם שני זללני זמן אדירים, ובבתים רבים דולק האור עד השעות הקטנות של הלילה, כאשר בני הבית מתייחדים לשעות ארוכות עם מסכי הטלויזיה או המחשב ומתקשים להתנתק מהם. חיות מעבדה שנמנעה מהם שינה, צרכו כמויות מזון גדולות בהרבה מאלו ששנתן היתה תקינה. גם אצל בני האדם הוכח שחוסר בשינה בא על סיפוקו באכילה מופרזת, לא רק בגלל שעות הערות הארוכות יותר, אלא גם בגלל תיאבון מוגבר וצורך בכמות מזון גדולה יותר כדי להגיע לשובע.
תיאבון גדול ומדד מסת גוף (BMI) גבוהה מאפיינים אנשים שלא ישנים מספיק. הסיבה, או המכניזם העומד מאחורי התופעה זה ככל הנראה ההשפעה שיש לחוסר שינה מספקת על שני הורמונים הקשורים עם התיאבון: לפטין וגרלין. חוסר בשינה גורם לירידה בלפטין, שתוצאתה היא הגדלת התיאבון ובהמשך - אכילת יתר כדי להרגיעו. חוסר השינה גם מביא גם לעליה בגרלין, שהוא כשלעצמו גורם מעורר רעב ותיאבון. אז אם תעלו על משכבכם בשעה סבירה ותתנו לגופכם את שעות השינה שהוא זקוק להן לתיפקוד תקין, תרויחו משהו גם בתחום השמירה על המשקל.
זיהומים כימיים
המים, הקרקע, האוויר והאוכל שאנו נחשפים אליהם - כל אלה נמצאים ברמת זיהום הולכת וגוברת בשל החומרים הכימיים המשמשים לייצור ולתעשיה. השימוש בחומרי פלסטיק, החשיפה לקרינה של תחנות תמסורת, מדבירי המזיקים המרוססים על מוצרי המאכל שבאים אל פינו, זיהום האוויר בעיקר בערים גדולות, ואפילו משחק ילדים תמים כמו הדבקת טיסנים - כל אלה מביאים אותנו במגע עם חומרים לא טובים לנו, שמצטברים בגופנו ומתערבים בתהליכים הביולוגים המתרחשים בו.
חלק מחומרים כימיים אלה מחקים בהתנהגותם הורמונים נשיים, אחרים חוסמים הורמונים גבריים, ובסך הכל התערבות לא טבעית זאת מובילה להפרעות בחילוף החומרים ובתפקודים אחרים של הגוף, וכתוצאה מזה גם לצבירת שומנים.
חימום וקירור על ידי מזגני אויר
החיים באקלים מלאכותי חם מדי או קר מדי מאלצים את הגוף להוציא הרבה קלוריות על מנת לשמור על חום גוף נורמלי, דבר שיכול להביא לירידה במשקל אם יש מאזן קלוריות שלילי. מאידך, סביבה חמה מאד גורמת להקטנת תיאבון, כולנו מכירים מעצמנו איך בחום הגדול של הקיץ התיאבון פוחת. כך שלהדלקת או אי הדלקת המזגן בקיץ למשל, יכולות להיות שתי השפעות שונות: אם מדליקים ומקררים מאד, הגוף יצרוך הרבה קלוריות כדי לשמור על חום גוף תקין, (להעלות מקור לחום) אבל מאידך התיאבון יהיה רגיל והאכילה תחזיר את הקלוריות.
אם לא מדליקים מזגן בקיץ, גם כן תהיה שריפה מוגברת של קלוריות כדי לשמור על חום גוף תקין (להוריד מחום מוגזם לטמפרטורה רגילה) ובנוסף, בגלל החום - יפחת התיאבון.
מסקנה הגיונית?
אם רוצים לאבד משקל, עדיף לא להדליק מזגן בקיץ.
הפסקת עישון
עישון הורג תיאבון, את זה יגידו לכם מנסיון כל המעשנים, ואכן נמצא לזה גם ביסוס מחקרי. חוסר ההמצאות של טבק בגוף כתוצאה מהפסקת העישון, גורם בגוף לתהליכים של עליה ברמות התיאבון, וזה לא רק החלל שהתפנה בין האצבעות בגלל חסרון הסיגריה.
יש כאלה הסבורים כי בכל פעם שצורך לסיגריה מתעורר ולא בא על סיפוקו, רצים למקרר ונותנים לידיים ולראש ולפה להתעסק עם משהו אכיל במקום הסיגריה. אבל זה לא רק זה. הריצה הזאת אל המקרר היא בגלל תהליכים פיזיים והורמונליים שמתרחשים בגוף כתוצאה מהיעדר הניקוטין שהגוף הורגל בו.
אז מה, מסקנה הגיונית היא להמשיך לעשן?
לקיחת תרופות
רוב התרופות המודרניות שנלקחות בכמויות אדירות בשנים האחרונות כנגד דכאון או הפרעות נפשיות קלות שונות, מעוררות תיאבון מוגבר ואכילה מופרזת.
גם תרופות הורמנליות כגון גלולות למניעת הריון או הורמונים לנשים בתקופת הבלות, וכן תרופות לאיזון לחץ דם או תרופות אנטי סוכרתיות - כל אלו הן בעלות השפעה ישירה על מנגנוני הרעב והתיאבון, וגורמים מצד אחד לאכילה מוגברת ומצד שני לעצירה בחילוף החומרים ועיכוב בתהליכי ירידה במשקל. מסקנת המחקר איננה חד משמעית, והיא ממליצה על העמקת המחקרים בנושא. אבל לא יזיק לכולנו לראות את נושא עודף המשקל בראייה רחבה יותר מאשר רק אוכל.
חשוב מאד מה הכנסנו לפה וכמה טחנו, אבל האוכל הוא לא השחקן היחיד בהצגה הזאת.
אז מה, שנפסיק את הדיאטות או מה??
נכתב על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.8.06
איך נדע אם התפוח בשל?
חידושי הטכנולוגיה לא מפסיקים להפתיע.
בהמשך לחותמת הדיו הנסתרת על קליפת הביצים שמודיעה תוך כדי בישול מתי הביצה עשויה בדיוק לטעמכם, עכשיו אנחנו מתבשרים על פלא נוסף באותו סגנון:
מדבקה קטנה על פירות וירקות תודיע לכם מתי הם בשלים.
מדי שנה, חקלאים, ירקנים וחנוונים זורקים טונות של פירות וירקות שהבשילו מהר מדי, הרבה לפני שהגיעו לידיו של הצרכן.
לעומת זאת, הצרכן עצמו, חסר יכולת לדעת אם פרי יפה למראה שהוא קנה ראוי למאכל או לא, נאלץ לזרוק הכל לזבל מאחר והפרי נקטף בוסר ואין לו סיכוי להבשיל אצלו במקרר.
פרופסור מאוניברסיטת אריזונה המציא פטנט שאמור לחסוך את עוגמת הנפש הן למגדלים והן לצרכנים.
קניית פירות וירקות שישאו עליהם את המדבקה תהפוך לעניין פשוט ויעיל : כל אחד יתאים את הקניה לדרישותיו - לצריכה מיידית או לטווח של מספר ימים, על פי מצב המדבקה.
איך זה פועל?
חיישן רגיש המוטבע על גבי המדבקה מגיב לכימיקל בשם גז אתילן אשר משתחרר מהפרי או הירק לאורך תהליך ההבשלה.
ככל שכמות הגז גדולה יותר - משמע הפרי בשל יותר - המדבקה משנה את צבעה מלבן לכחול. ככל שהכחול כהה ועמוק יותר, כך הפרי בשל יותר.
שינוי הצבע לא מתרחש מיידית.
לוקח בין 24 ל - 48 שעות לחיישן להגיב לכמות הגז המופרשת מן הפרי, בהתאם לרמת הבשלות.
ההמצאה עדיין אינה מושלמת, ויש להתעמק עדיין בכמה 'באגים' שמקלקלים את השורה. למשל, המדבקה לא יכולה לשקף פרי בשל יתר על המידה או פרי מרקיב.
הכחול הוא אותו כחול מכסימלי כמו פרי בשל.
בעיה נוספת, לא כל הפירות והירקות אכן משחררים כמות מספקת של גז אתילן כדי שהחיישן יהיה מסוגל לקלוט ולהגיב. לפעמים הכמויות קטנות מכדי להזיז לו...
אבל אל דאגה, לא ישאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו. המחקר עדיין נמשך, ולא מן הנמנע שיימצא פתרון גם לבעיות שוליות אלו.
אל תרוצו לחפש את התפוחים עם המדבקות במרכולים עדיין.
ייקח לזה עוד כשנתיים שלוש כדי להכנס לשימוש שוטף, אבל כשזה יגיע - תזכרו ששמעתם על זה כאן...
תורגם על ידי חמדה גלעד מתוך כתבה ב - UsaToday
לדיון בפורום
4.8.06
סיפור השבוע
האיש עם אגוזי הקוקוס
פעם אחת, באחד מאיי הפיליפינים, החליט כפרי עני למלא עגלה באגוזי קוקוס ולצאת למכרם בעיר הקרובה.
הוא רתם את סוסו לעגלה גדולה ויצא לדרך.
הוא הרחיק לכת עד למקום בו גדלו פרא עצי קוקוס לרוב. הם לא היו שייכים לאיש, והוא מילא וגדש את עגלתו בכבדות, הרי ככל שירבה בסחורה כך ירבה פדיונו.
כשאי אפשר היה עוד להעמיס ולו גם אגוז אחד נוסף לעגלה, שם האיש את פעמיו אל העיר הגדולה.
מאחר ולא הכיר את הדרך, חיפש מישהו שיורה לו את הכיוון. לפתע נקרה על דרכו ילד מתושבי האזור.
"היי, ילד" קרא אליו הכפרי, "האם תוכל להגיד לי היכן הדרך אל העיר הקרובה, וכמה זמן לוקח להגיע אליה"?
הצביע הילד לכיוון השמש השוקעת, ואמר: "זה הכיוון."
"נו, וכמה זמן לדעתך יקח לי להגיע לשם?" שאל האיש עם אגוזי הקוקוס. הביט הילד במשא הכבד וענה:
"אם תלך לאט - תגיע לשם בתוך כשעה. אם תלך מהר - זה יקח לך יום שלם".
סיים הילד לומר את דבריו, ואץ לו לדרכו.
איזה מין קישקוש הוא זה, חשב לעצמו האיש.
מה הילד הזה מבין.
בטח התבלבל והתכוון בדיוק ההפך: אם אלך מהר אגיע תוך שעה, ואם לאט - ייקח לי יום שלם.
הרים האיש את השוט באוויר, צלף באחוריו של הסוס, והדהיר אותו קדימה, מנסה להגיע לעיר בטרם תשקע השמש.
אבל...
מעוצמת הדהרה, נפלו המון אגוזי קוקוס מן העגלה, והוא נאלץ לעצור ולאסוף אותם.
הדבר לקח לו לא מעט זמן, וכשאסף את האחרון שבהם וחזר והתיישב במושב העגלון, שוב הצליף בסוס, הפעם ביתר דחיפות כיוון שהיה עליו להדביק את הפיגור שהחל לצבור.
ושוב, תוך כדי הדהרה המהירה, נפלה מן העגלה כמות נכבדת של אגוזי הקוקוס, ושוב עצר האיש לאסוף אותם, ושוב בזבז זמן יקר.
כך קרה עוד מספר פעמים: הוא האיץ בסוס, אגוזי הקוקוס התפזרו, הוא עצר לאספם, איבד זמן יקר, חזר שוב להאיץ בסוס כדי להרויח את הזמן שאיבד, ושוב, ושוב וחוזר חלילה.
אכן, הדרך לקחה לו יום שלם והוא הגיע לעיר רק למחרת בערב. מסתבר שהילד צדק בדבריו.
לו רק היה צועד בקצב מתון ומבוקר, היה מגיע תוך שעה, מבלי להתאמץ כלל לרדוף אחרי האגוזים הנופלים מן העגלה.
ותחשבו על זה.
זה הרי מוכר לנו מכל כך הרבה סיטואציות בחיינו...
סיפור עממי מן הפיליפינים - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.8.06
איך אתה אוהב את הביצה שלך?
באמת רק זה היה חסר לעולם...
תמו המלחמות, נגמרו רעשי האדמה והשטפונות, אין יותר בצורת ואין רעב בשום מקום. כולנו שבעים ומדושנים, יושבים בשקט ובבטחה איש איש בנחלתו - ולגדולי המדענים לא נותר דבר לעשותו חוץ מאשר להתעמק בסוגיה של
'איך יודעים מתי הביצה קשה'.
התעמקו התעמקו, ומצאו פתרון. המציאו פטנט.
לא עוד טיימרים ושעוני חול ושאר שיטות פרימיטיביות.
בתוך מספר חודשים, תוכלנה עקרות הבית הבריטיות לקנות במרכולים ביצים מסוג חדש, היי-טקיות כאלו...
הן תשווקנה בשלושה גדלים שונים, ולכאורה לא יהיה הבדל בינן לבין ביצים אחרות. לפחות לא חיצונית.
על קליפתן של הביצים החדשות תוטבע תוית בדיו בלתי נראית, וה'קסם' יתגלה רק בשעת הבישול.
הדיו, הרגישה ומגיבה לחום, תתחיל להתגלות ככל שהמים בסיר יתחממו וירתחו, ועל הקליפה יופיע לפתע לוגו של החברה (Lion Quality) ומתחתיו המילה המתארת את מצבה של הביצה בכל רגע נתון של הבישול:
עכשיו היא רכה, תכף בינונית ועוד מעט קשה.
כל אחד ישלוף את הביצה מן הסיר בשלב המתאים לו, וזהו - אין יותר עוגמת נפש ולא עוד ארוחות בוקר שנדפקו בגלל ביצה קשה או רכה מדי.
איך, איך יכולנו לחיות עד עכשיו בלי זה.
ומעניין כמה זמן יקח לתנובה לאמץ את הפטנט...
נכתב על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
28.7.06
סיפור השבוע
אחווה
בבית חווה כפרי אחד בסין, הציץ עכבר קטן דרך חור המנעול, וראה את האכר ואת אשתו פותחים חבילה.
'המממ....' ליקק העכבר את שפתיו. 'מעניין איזה דבר מאכל טעים יש בחבילה..'
להפתעתו הרבה, גילה שמתוך נייר העטיפה יצאה לא פחות ולא יותר מאשר מלכודת עכברים!
נסער ונרגש הוא התרוצץ ברחבי החווה וסיפר לכולם:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ראשונה ענתה לו התרנגולת: 'מה, כן? תסלח לי אדון עכבר, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי אפילו במחשבה על זה, זה לא נוגע לי..'
רץ העכבר אל החזיר וסיפר לו בהתרגשות:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ענה לו החזיר עם המון אמפטיה: אני מצטער בשבילך, אדון עכבר, אבל אותי זה לא באמת מטריד. כל מה שאני יכול לעשות, זה להתפלל בשבילך..'
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
והפרה צחקה עליו: 'מה את סח, אדון עכבר!! אני מה-זה מודאגת.... ממש רועדת מפחד... חה-חה ' אמרה לו בלגלוג.
עצוב ומאוכזב מחבריו לחווה, הסתתר העכבר בחור בקיר ולא יצא משם.
באותו לילה, נשמעו קולות משונים בבית, נראה היה כאילו משהו או מישהו נתפס במלכודת העכברים. אשת האיכר קמה לבדוק מה קרה, ולא ידעה כי נחש ארסי שעבר בחדר הסתבך במלכודת העכברים, וזנבו נתפס בה.
כשהאשה התקרבה, הנחש הכיש אותה.
לקול צעקותיה התעורר האיכר, וראה כי מצבה לא טוב. הוא מיהר להבהילה לבית החולים, שם נתנו לה טיפול ראשוני נגד הכשת הנחש, ושלחו אותה חזרה לביתה, להתאושש.
למחרת באו כל שכנותיה לטפל בה, וכולן הסכימו פה אחד כי יש להאכילה במרק עוף, שיחזק את גופה ויעזור לה להתגבר על ארס הנחש.
הלך האיכר אל הלול, תפס את התרנגולת ושחט אותה, וממנה הוכן מרק עוף טעים להשקות בו את האשה.
אבל מצבה של זו לא הוטב, נהפוך הוא, הלך והחמיר.
כל השכנים והמכרים באו לבקר ולדרוש בשלומה, והאכר נאלץ לשחוט את החזיר כדי להאכיל אותם בו, ולא לשלח אותם לדרכם רעבים. הכנסת אורחים היא ערך עליון, וכך סיים החזיר את חייו על שולחן האוכל.
כעבור מספר ימים התדרדר לגמרי מצבה של האשה, והיא נפטרה.
בעלה ערך לה הלוויה המונית, מאות קרובי משפחה וחברים ושכנים באו להשתתף בהלוויה.
הבעל ערך סעודה גדולה לכבודם, והיה חייב לשחוט את הפרה לשם כך.
מוסר ההשכל של הסיפור: בפעם הבאה שאתה שומע על צרה של אחר, אל תלגלג.
האיום הכי קטן על מישהו אחד, עלול להתפתח לסיכון גדול מאד לכולם..
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
21.7.06
סיפור השבוע
שיעור לחיים
היה היו פעם, בימי קדם, 4 ערים שתושביהן עמדו למות בגלל מחסור באוכל.
בכל אחת מן הערים היה שק אחד בלבד של זרעים.
בעיר הראשונה – אף אחד לא ידע מה עושים עם הזרעים, ולמה הם משמשים.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השניה, איש אחד בלבד ידע למה נועדו הזרעים. אבל מסיבה זו או אחרת, הוא לא עשה דבר בנדון.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השלישית, גם כן היה איש אחד שידע למה יצלחו הזרעים. הוא הציע לתושבי העיר לשתול עבורם את הזרעים, אבל רק בתנאי שימליכו אותו לשליטם, ויסורו למרותו ומרות יורשיו עד קץ הדורות.
תושבי העיר הסכימו, אכלו ונשארו בחיים, אבל כרעו תחת כובד ידו של הרודן, ואיבדו את עצמאותם.
גם בעיר הרביעית היה אדם אחד שידע את סוד הזרעים.
הוא לא רק זרע אותם, אלא גם לימד את תושבי העיר את מלאכת עבודת האדמה.
כולם אכלו, כולם נשארו בחיים, וכולם היו בני חורין ואדונים לעצמם.
משל ממקור לא ידוע - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
14.7.06
סיפור השבוע
מתוק לו מתוק לו..
היה היתה פעם אשה שרופא הכפר בישר לה בשורה מרה: "ילדך חולה בסוכרת, ואסור לו לאכול שום דבר מתוק!" אמר לה.
מאז, ככל שניסתה האם להרחיק את בנה מדברי מתיקה, לא עלה הדבר בידה.
הילד היה מכור לממתקים, וכל היום רק חיבל תחבולות מהיכן ישיג עוד ועוד מן המתוק המתוק הזה..
ביאושה, החליטה האם לקחת את בנה אל חכם הכפר. אולי האיש הזקן, הנכבד והמקובל הזה, יוכל להכניס בו קצת בינה ולהסביר לו כי הוא מסכן את חייו, ולגרום לו להפסיק את אכילת הממתקים.
באו האם והבן אל החכם הזקן, וכשהוא שמע מה היא מבקשת ממנו, אמר לה:
"אני מצטער, היום אני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. נסי לחזור הנה עם בנך מחר, אולי אז יהיה ביכולתי לעזור לכם.."
מיואשת ומאוכזבת עזבה האם את המקום וחזרה לביתה, כשהיא לא מצליחה להבין מדוע לא יכול היה החכם למלא בקשה פשוטה כל כך ולדרוש מהילד להפסיק לאכול ממתקים.
למחרת היום, שמה שוב פעמיה יחד עם בנה אל בית החכם.
מיד כשראה אותם החכם הזקן נכנסים בשער הבית, קם לקראתם ובקול מזרה אימה צעק על הילד:
"אתה תפסיק לאכול ממתקים תכף ומיד, אתה שומע?! אני אוסר עליך להכניס לפיך כל דבר מתוק שהוא!"
הילד הנדהם כל כך נבהל מהרצינות והנחישות של דברי החכם, ומאותו רגע אכן הפסיק לאכול מתוק.
האמא, עם כל שמחתה על שהבעיה טופלה, היתה סקרנית ולא יכלה להתאפק מלשאול את החכם מדוע נבצר ממנו לעשות את אותו מעשה כשהיו אצלו אתמול.
ענה לה החכם: "אתמול לא יכולתי להגיד לילד להפסיק לאכול ממתקים, כי אתמול אני עצמי עדיין אכלתי אותם. הייתי חייב לנסות קודם כל בעצמי להפסיק לאכול מתוק, ורק משראיתי שזה אפשרי, יכולתי לומר גם לבנך לחדול.."
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.7.06
סיפור השבוע
לתת
לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי) היה המלך רוכב ברחובות העיר, ומחלק מתנות לעניים.
אחד מקבצני הרחוב חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי.
כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך.
הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך.
הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה, למעט חופן גרגרי אורז שקיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל.
'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה.
הסתכל עליו המלך ואמר לו:
'קודם תן לי אתה משהו'.
התרגז הקבצן עד מאד.
מה? המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני?
הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך.
המלך בחן את גרגר האורז, פישפש קצת בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן. 'הא לך, מידה כנגד מידה'. אמר לקבצן, והורה לאנשיו להמשיך הלאה.
הקבצן החל מתרחק משם, כדי שלא יצטרך לחלוק את מה שקיבל מהמלך עם אף אחד אחר. הוא היה שמח וטוב לב, ובטוח שכל ימי העוני שלו הגיעו אל קצם. כשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, ומה נדהם לגלות שכל מה שהיה בה – הוא רק מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז אחד.
'טיפש שכמוני'! הכה הקבצן על חטא, 'מדוע לא נתתי לו את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?! המלך היה משיב לי את תמורתם בזהב, שהרי הוא אמר 'מידה כנגד מידה'..
מי שלא יודע לתת – גם לא יוכל לקבל.. ואין מדובר רק בכסף, אלא בהכל.
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
30.6.06
סיפור השבוע
מחיר הריח
בכפר קטן ליד בגדד, התנהלו להם החיים על מי מנוחות.
תושבי הכפר לא היו רבים, כולם הכירו את כולם, וכל אחד ידע כל מה שקורה בכפר.
אם התגלעה מחלוקת או התעוררה בעיה, נהגו לקרוא לחכם הכפר שיפתור אותה.
ובכפר הזה, היתה מאפיית לחם שכולם אהבו לקנות בה בשל המעדנים שהיה האופה מוציא מתחת לידיו המוכשרות.
יום אחד, עבר על המדרכה שלפתח המאפיה איש זקן עני, בדיוק כשהוציא האופה את הלחם הטרי מן התנור.
הריח שנישא באוויר היה משכר, והאיש נעמד מול המאפיה ונשם מלוא ריאותיו את הניחוח המענג של הלחם הטרי.
לפתע, יצא האופה החוצה, תפס את האיש העני בכתפיו ואמר לו: "אתה צריך לשלם לי על הריח של הלחם!".
נדהם האיש ולא האמין למשמע אזניו.
"אתה צוחק עלי, נכון? זה לא יכול להיות ברצינות!" אמר לאופה. אבל לא, האופה היה לגמרי רציני, וסירב לתת לאיש להסתלק לדרכו מבלי לשלם על הריח.
ככה עמדו והתווכחו שעה ארוכה, כאשר רבים מתושבי הכפר מתגודדים מסביבם וקוראים קריאות בעד או נגד צד זה או משנהו.
בסופו של דבר הוחלט לקרוא לחכם הכפר שיפסוק מי מהם צודק.
כשהגיע החכם ושמע את סיפור המעשה, התפשטה הבעה מאד משועשעת על פניו, והוא אמר לאופה: "אתה אומר שצריך לשלם לך על הריח שיצא מהמאפיה שלך אל הרחוב? כמה בדיוק אתה חושב שצריך לשלם לך?"
ענה לו האופה: "מגיע לי עבור הריח שלוש וחצי מטבעות".
החכם אמר תכף ומיד: "אין בעיה".
הוציא את ארנקו ושלף משם שלוש וחצי מטבעות, אך במקום לתת אותם לאופה, הכניס אותם לכיסו.
אחר כך, הכניס את היד לכיס, ושיקשק את המטבעות עד שכל הסובבים שמעו את צלילם.
"אתה שומע את צליל המטבעות?" שאל החכם את האופה.
"כן, אני שומע" ענה לו האופה.
"ובכן, צליל המטבעות הזה...
הוא התשלום עבור ריח הלחם שלך!"...
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.6.06
סיפור השבוע
שלושה דגים
שלושה דגים חיו להם בשלווה בפלג מים קטן.
לאחד קראו "תכנן מראש",
לשני קראו "חשוב מהר"
ואילו שמו של השלישי היה "נחכה ונראה".
יום אחד שמעו הדגים שדייג אחד מספר לחברו על כוונתו לבוא ולדוג דגים בפלג, למחרת היום.
מיד קפץ "תכנן מראש" ואמר: "היום בלילה אני שוחה עם הזרם במורד הנהר, ומתרחק מכאן".
"חשוב מהר" גרד את ראשו בסנפירו, ואמר:
"המממ...אני בטח כבר אחשוב על איזו תכנית עד מחר.."
ואילו "נחכה ונראה" אמר:
"אני לא יכול לחשוב על זה כרגע... אולי אחר כך.."
למחרת, כשהגיע הדייג וזרק את חכתו למים, הדג "תכנן מראש" כבר שחה להנאתו במרחק מאות מטרים משם, אבל "חשוב מהר" ו "נחכה ונראה" עלו בחכתו של הדייג.
"חשוב מהר" מיד התהפך על גבו והעמיד פני מת.
ראה זאת הדייג ואמר "הדג הזה לא יצלח לכלום, הוא מת ואין בו תועלת" לקח אותו בידו וזרק אותו בחזרה למים.
רק "נחכה ונראה" מצא את עצמו על דוכן מוכר הדגים בשוק, רועד מקור בין גושי ורסיסי קרח.
וכאן מתבקשת האימרה: "בשעת סכנה, תכנן מראש, או חשוב מהר!"
אין כאן בכלל מקום ל"נחכה ונראה"..
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
4.6.06
טריקים בצלחת
מה הורים לא עושים כדי שהילד יאכל...
אוויררררון....! פה גדול...........!
זוכרים את זה??
אז אם אנחנו כבר הספקנו לשכוח את זה, ילדה חמודה בת 9 בשם עמית מירון, עדיין זוכרת.
היא גייסה את סבתא שלה למשימה של כתיבת ספר משותף, שבחרוזים חביבים ובאיורים מקסימים אומר להורים 'די'! מספיק עם הטריקים ושיטות תיחמון, תקשיבו לילד ולצרכים שלו לפני שאתם מאביסים אותו בניגוד לרצונו..
כולם מספרים לנו שהרגלי התזונה שלנו, ובעקבותיהם גם מימדי גופנו, נקבעים עוד בהיותנו קטנים.
אז אולי צריך להתחיל את הדיאטה הראשונה שלנו שם, באותן שנים קריטיות... ולחסוך מעצמנו את עוגמת הנפש בבגרותנו, כשהטאיירים מתיישבים על המותן בגלל שטחנו לנו את המוח עם 'צריך לגמור הכל מהצלחת' או 'יש ילדים רעבים בהודו...'
לא יודעת אם דווקא הספר הזה יציל את הדור הבא מעודפי השומן שהחברה שלנו לוקה בהם, אבל לפחות הוא מכוון זרקור לבעיה כאובה.
תחשבו עליו אולי כמתנה להורים לילדים, למשפחות צעירות, להורים שבדרך, וכן -- גם לסבים/סבתות שבינינו...
נכתב על ידי חמדה
לדיון בפורום
1.6.06
חג שבועות שמח!!
לדיון בפורום
חודש אפריל - מאי עבר לארכיון
סיפור השבוע
היום נחה עלי קצת רוח שטות, אז החלטתי לעזוב לרגע את סיפורי מוסר ההשכל הצדקניים ולהביא הנה משהו קצת ממזרי, אולי אפילו זדוני, ויש כאלה שגם ימצאו אותו מגעיל..
לא נורא, אפשר ורצוי לפעמים לצחוק קצת. הסיפור בכל זאת קצת קשור איכשהו עם 'אוכל', אז יש צידוק להביא אותו הנה. אני מקווה שהקוראים הגברים לא ישנאו אותי בגלל זה...
נקמה מתוקה...
לאחר כעשרים שנות נישואים, זרק גבר אחד את אשתו לטובת מזכירתו הצעירה.
חברתו החדשה דרשה לעבור להתגורר בבית השווה מיליונים של בני הזוג, ומאחר ועורכי דינו של הבעל היו טובים יותר מאלו של האשה, הם יצאו כשידם על העליונה.
הבית עבר לרשות הגבר, ולאשה ניתנו רק 3 ימים כדי לפנותו.
את היום הראשון בילתה האשה הנבגדת באריזה של כל חפציה האישיים לתוך ארגזים וקרטונים ומזוודות. נאסר עליה להוציא מן הבית את פריטי הריהוט הגדולים והיקרים, כל שהורשתה לקחת זה מעט ציוד לדרכה החדשה.
ביום השני, היא הזמינה את חברת ההובלות שתעביר את מעט מטלטליה.
ביום השלישי, היא התיישבה בפעם האחרונה בחדר האוכל היפיפה שהיא עיצבה וטיפחה, מסבה אל שולחן ערוך לאור נרות. היא שמה מוזיקה רכה ברקע, וחגגה על כמות נכבדת מאד מאד של שרימפסים, צנצנת קוויאר ובקבוק שראדונה. חגיגה, כמו שצריך.
כשסיימה, אספה את כל מה שלא נאכל, עברה מחדר לחדר ודחפה שרימפסים אכולים חלקית, טבולים בקוויאר, אל תוך המוטות החלולים עליהם תלויים הוילונות.
המלאכה לקחה לה די הרבה זמן כי היו הרבה חדרים, הרבה וילונות, והרבה שאריות...
אח"כ היא נכנסה אל המטבח, ניקתה אחריה הכל, ועזבה את הבית.
כשחזר הבעל הביתה ואתו חברתו החדשה, שמחו לראות כי הבית עומד לרשותם הבלעדית.
במשך השבוע הראשון, האושר חגג במעונם.
אחר כך, לאט לאט, התחיל הבית להסריח.
מה הם לא עשו!
ניקו וטיאטאו ואיווררו את המקום, כל פתחי האיוורור נבדקו לוודא שלא נתקע בהם פגר מצחין של איזה מכרסם שמת. כל השטיחים נוקו בקיטור. מטהרי אוויר ניתלו בכל מקום. מדבירים מצויידים בגלונים של חומרי הדברה הוזמנו לטפל במצב, ובעקבות כך נאלצו בני הזוג לפנות את הבית למספר ימים. בסופו של דבר, הם אפילו שילמו כסף טוב על מנת להחליף את שטיח הצמר היקר שנחשד כמקור הריח הרע.
כל זה היה לשווא. שום דבר לא עזר. הבית הסריח!
אנשים הפסיקו לבוא לבקר אותם.
בעלי מקצוע סרבו להגיע לבית לביצוע תיקונים.
העוזרת התפטרה.
לבסוף, גם הם עצמם נשברו, לא יכלו לשאת עוד את הריח, והחליטו לעבור דירה.
חודש ימים אחר כך, על אף שהורידו את מחיר הבית עד לחצי, הם עדיין לא הצליחו למצוא אף קונה לבית המסריח.
השמועה על הסירחון חסר הפשר עשתה לה כנפיים ואנשים לא היו מעוניינים בבית. אפילו המתווכים ואנשי הנדל"ן של האיזור התחמקו משיחות הטלפון שלהם.
בלית ברירה, נאלצו הבעל וחברתו ללוות כספים מהבנק כדי לרכוש לעצמם בית חלופי.
האשה לשעבר, זו הנבגדת שסולקה מן הבית, צילצלה אל הבעל כדי להתעניין מה שלומו ואיך הוא מרגיש.
הוא סיפר לה על הבית המרקיב והמריח רע.
היא הקשיבה בנימוס ואחר כך אמרה לו שהיא מאד מתגעגעת לבית שלה, ואם הוא ממילא מוכר - למה שלא ימכור אותו לה? היא הבטיחה לו שהיא מוכנה להתפשר בדרישות הכספיות בהסדר הגירושין שלהם אם רק יאפשר לה לחזור ולהתגורר בבית שהיא כל כך אוהבת.
הבעל הבין שלאשתו לשעבר אין צל של מושג עד כמה בלתי נסבל הסרחון בבית, וקפץ על המציאה: הם סיכמו ביניהם מחיר, שהיה בערך עשירית משוויו האמיתי של הבית.
התנאי היחיד שהציב הבעל הוא שהחתימה חייבת להתבצע בו ביום. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שהיא תגיע הביתה, תריח את הסירחון ואולי תשנה את דעתה. הוא חייב למכור מיד!
האשה כמובן הסכימה, ותוך כשעה העבירו עורכי הדין של הבעל את כל הניירת לחתימתה.
שבוע ימים לאחר מכן עמדו הבעל וחברתו החדשה על המדרכה ממול לבית, שמחים שהצליחו להפטר ממנו וחיוך אווילי מרוח על פרצופם, והם צופים באנשי חברת ההובלות מעמיסים את כל תכולת הבית אל אל משאית ענקית, כולל כל..... חהחהחה... כולל כל המוטות החלולים של הוילונות.
דרך צלחה לכם בבית החדש!
הסיפור מסתובב ברשת - תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
18.8.06
סיפור השבוע
בחום אוגוסט הלוהט, בחרתי להביא משהו קצת נאיבי ומחוייך. מי שיחפש מוסר השכל יוכל למצוא אותו, אבל העיקר הוא שאולי סוף סוף נבין למה חם לנו כל כך.
מדוע השמש חמה
סוריאן (השמש) וצ'אנדראן (הירח) היו אחים.
הם התגוררו יחד עם אמם, הארץ אי שם במרחבי הרקיע.
ביום מן הימים, הם הוזמנו למשתה-חתונה גדול ומפואר שכמוהו לא ידע העולם עד אז. שולחנות המזון נפרשו מאופק עד אופק, ואלפי המוזמנים סעדו את לבם עד להתפקע.
סוריאן, השמש, אכל ואכל עד שלא יכול היה יותר להכניס פירור לפיו.
הוא קם ממקומו, לקח את עלה הבננה הגדול ששימש לו כצלחת, וניגש אל הנחל כדי לשטוף אותו. הוא אמנם זללן גדול, אבל לפחות מנומס.
הוא רחץ את עלה הבננה כל כך ביסודיות, וציפרניו חרצו בעלה חריצים חריצים שניתן לראותם עד היום בכל עלה בננה.
אחיו צ'אנדריאן, הירח, אכל גם הוא, אבל רק די צרכו, ללא הגזמה.
את מרבית המזון שלקח משולחנות הכבודה שמר עבור אמו.
הוא מילא מטעמים צלויים מתחת לצפרניו, ובין אצבעותיו הקפוצות לאגרופי ענק אגר כמות אדירה של מזון.
משהסתיים המשתה, חזרו שני האחים לביתם.
אמם קידמה את פניהם, וביקשה שיספרו לה אודות המשתה.
תחילה פתח סוריאן וסיפר על כל מה שאכל. הרשימה התארכה והתארכה, ופיה של האם הגיר ריר למשמע שמות המאכלים המגוונים.
אחריו ניגש אליה צ'נדריאן, ואמר לה:
'רחצי את כל כלי הקיבול שיש לנו בבית והביאי אותם הנה.'
האם עשתה כדבריו והביאה לו שפע של מיכלים וצלחות וקדירות, כל מה שהצליחה לשים ידה עליו.
צ'נדריאן פתח לרווחה את אצבעותיו מעל המיכלים, ומיטב המטעמים החלו לצנוח מידיו אל הצלחות. אחר כך גרד מתחת לצפרניו הארוכות והוציא גם משם מאכלים לרוב.
'זה הכל עבורך, אמי היקרה' אמר צ'נדריאן לאמו, וזו מיד התנפלה על האוכל הרב וזללה בתאוותנות ובכל פה.
משסיימה לאכול, קראה האם לשני בניה ואמרה:
'יש לי עבורכם קללה אחת וברכה אחת.
אתה סוריאן, מקולל. מעתה ועד עולם תבער באש יוקדת, עונש על שלא חשבת על אמך ולא הבאת לה ולו גם פירור אחד ממטעמי המשתה.
ואילו אתה, צ'נדריאן בני האהוב, אתה תבורך. תמיד תהיה קריר ונעים, אות תודה על שדאגת לזון אותי.'
(מי שמכיר את החום של הודו, יכול להבין למה ש'תהיה קריר' נחשבת למעולה שבברכות...
)אגדה מן המיתולוגיה של שבט 'מאלאי מאלאסאר' מדרום-מערב הודו
תורגמה על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
11.8.06
סיפור השבוע
לעזור לגורל
פעם אחת, בזמן מלחמה בין שושלות יריבות ביפן, החליט מצביא של אחת השושלות לצאת לתקיפה למרות שצבאו היה קטן ונחות בהרבה מן הצבא שכנגד.
כמות התחמושת שהיתה בידי צבאו נפלה בכמותה מזו של האויב, ועל פניו לא נראה היה שיש סיכוי שהוא ינצח. החיילים היו מלאי חששות וספקות לגבי סיכוייהם, והמורל בשורות הצבא היה ירוד למדי.
אבל לגנרל היתה אמונה מלאה באנשיו, הוא היה בטוח שצבאו ינצח אם רק יוכל לתת להם איזו 'זריקת עידוד'.
ביום היציאה לקרב, עצרו המצביא ואנשיו ליד מקדש קטן על אם הדרך, ולאחר שהתפללו והעלו מנחות כמנהגם - הוציא המצביא מכיסו מטבע, ואמר לאנשים:
"אני אטיל עכשיו את המטבע הזאת. אם היא תיפול על עץ, אנחנו ננצח. ואם תיפול המטבע על צד הנשר, לצערי אנחנו כנראה נפסיד בקרב."
רחש עבר בין האנשים המתוחים, ואחד המפקדים צעד קדימה ואמר: "כן! בואו ניתן לגורל לחשוף את פרצופו בפנינו."
זרק המצביא את המטבע באויר, וכשהיא נחתה על הקרקע שמחו כולם לראות שנפלה על צד העץ, משמע, מנצחים!
הנה, אפילו הגורל אמר כך...
כל החיילים עלצו וצהלו, נמלאו ברוח לחימה אדירה והסתערו קדימה.
מן הקרב הזה הם חזרו כמנצחים גדולים, כנגד כל הסיכויים.
כששככה המולת הניצחון, ישב המצביא להרים כוסית עם כמה מן המפקדים הבכירים.
הניף אחד מהם את כוסו גבוה וקרא:
"בואו, אחיי, נרים כוסית לכבוד הגורל, הגורל שאף אחד לא יכול לשנותו!"
והמצביא, בהוציאו מכיסו את המטבע, החרה החזיק אחריו:
"אכן כן, את הגורל אי אפשר לשנות!"
לשנות אותו אולי לא, חשב המצביא לעצמו.
אבל לשטות בו קצת?
כן וכן.
למטבע המיוחדת שביד המצביא היו שני צדדים זהים, שניהם הראו רק עץ.
כל האמצעים מקדשים את המטרה, והיא אכן הושגה...
סיפור עממי מיפן - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.8.06
5 סיבות להשמנה שאולי לא חשבתם עליהן
(כמובן חוץ מהמתכונים שלנו...)
מי לא חווה על בשרו, אי שם על ציר הזמן של חייו, את המלחמה בעודף משקל?
רק בודדים, והם, וואלה, ברי מזל.
כל שאר העולם ואשתו נמצאים בשלב זה או אחר של דיאטה: כרגע, או בשבוע שעבר, או החל מיום ראשון הבא.
יש כאלה שרק 'שומרים' בגדול, ויש אחרים המקפידים על קלה כחמורה.
המוני אדם הוציאו מתפריטם, באופן זמני או לצמיתות, פריטים כמו לחם, מוצרי קמח לבן, סוכר, תפוחי אדמה וכל מה מה שיש לו מוניטין של 'משמין'. אופנות מתחלפות עם ה'דיאטה התורנית' מתפשטות כאש בשדה קוצים, היום זו דיאטת אטקינס ואתמול סקרסדייל ומחר סאות'ביץ ומחרתיים מי יודע מה. כולנו מקשרים את עודף המשקל בעיקר עם אכילת יתר.
מחקר חדש שנערך על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת בירמינגהאם, אלבאמה (דייויד אליסון וסקוט קית') מבהיר שתפיסה זו של קשר הדוק בין אוכל להשמנה היא כל כך פופולארית ורווחת, עד שהיא לא משאירה מקום לאפשרות שמא יש גורמים נוספים, לא פחות חשובים, שיש להם השלכה על המשקל. אם נמשיך להתעלם מהם, אנו עלולים לטעות בגדול בהבנה ובפיצוח בעיית ההשמנה.
מבלי להכנס לפרטי הפרטים של המחקר, אביא הנה רק את 5 הנקודות העיקריות של המחקר. לטענת החוקרים, הגורמים הבאים משפיעים במישרין, או בעקיפין באינטגרציה עם סיבות אחרות, על עודף משקל. בת'כלס מה שהם רוצים להגיד, זה שלא הכל מהאוכל...
קחו לתשומת לבכם:
חוסר בשינה מספקת
המספר הממוצע של שעות שינה הלך ופחת במשך עשרות השנים האחרונות, הן עבור ילדים ונוער והן עבור המבוגרים. לפני כשמונים שנה, עמד הממוצע על 8.77 שעות שינה בלילה, והיום הממוצע עומד רק על 6.85 שעות. אל תשכחו שזה הממוצע, בפועל הרבה מאד אנשים מסתפקים ב 4-5 שעות שינה בלילה. תרבות הפנאי מציבה בפנינו כל כך הרבה גירויים ואופציות למילוי הזמן, עד שפשוט חבל לבזבז אותו בשינה. טלויזיה ואינטרנט הם שני זללני זמן אדירים, ובבתים רבים דולק האור עד השעות הקטנות של הלילה, כאשר בני הבית מתייחדים לשעות ארוכות עם מסכי הטלויזיה או המחשב ומתקשים להתנתק מהם. חיות מעבדה שנמנעה מהם שינה, צרכו כמויות מזון גדולות בהרבה מאלו ששנתן היתה תקינה. גם אצל בני האדם הוכח שחוסר בשינה בא על סיפוקו באכילה מופרזת, לא רק בגלל שעות הערות הארוכות יותר, אלא גם בגלל תיאבון מוגבר וצורך בכמות מזון גדולה יותר כדי להגיע לשובע.
תיאבון גדול ומדד מסת גוף (BMI) גבוהה מאפיינים אנשים שלא ישנים מספיק. הסיבה, או המכניזם העומד מאחורי התופעה זה ככל הנראה ההשפעה שיש לחוסר שינה מספקת על שני הורמונים הקשורים עם התיאבון: לפטין וגרלין. חוסר בשינה גורם לירידה בלפטין, שתוצאתה היא הגדלת התיאבון ובהמשך - אכילת יתר כדי להרגיעו. חוסר השינה גם מביא גם לעליה בגרלין, שהוא כשלעצמו גורם מעורר רעב ותיאבון. אז אם תעלו על משכבכם בשעה סבירה ותתנו לגופכם את שעות השינה שהוא זקוק להן לתיפקוד תקין, תרויחו משהו גם בתחום השמירה על המשקל.
זיהומים כימיים
המים, הקרקע, האוויר והאוכל שאנו נחשפים אליהם - כל אלה נמצאים ברמת זיהום הולכת וגוברת בשל החומרים הכימיים המשמשים לייצור ולתעשיה. השימוש בחומרי פלסטיק, החשיפה לקרינה של תחנות תמסורת, מדבירי המזיקים המרוססים על מוצרי המאכל שבאים אל פינו, זיהום האוויר בעיקר בערים גדולות, ואפילו משחק ילדים תמים כמו הדבקת טיסנים - כל אלה מביאים אותנו במגע עם חומרים לא טובים לנו, שמצטברים בגופנו ומתערבים בתהליכים הביולוגים המתרחשים בו.
חלק מחומרים כימיים אלה מחקים בהתנהגותם הורמונים נשיים, אחרים חוסמים הורמונים גבריים, ובסך הכל התערבות לא טבעית זאת מובילה להפרעות בחילוף החומרים ובתפקודים אחרים של הגוף, וכתוצאה מזה גם לצבירת שומנים.
חימום וקירור על ידי מזגני אויר
החיים באקלים מלאכותי חם מדי או קר מדי מאלצים את הגוף להוציא הרבה קלוריות על מנת לשמור על חום גוף נורמלי, דבר שיכול להביא לירידה במשקל אם יש מאזן קלוריות שלילי. מאידך, סביבה חמה מאד גורמת להקטנת תיאבון, כולנו מכירים מעצמנו איך בחום הגדול של הקיץ התיאבון פוחת. כך שלהדלקת או אי הדלקת המזגן בקיץ למשל, יכולות להיות שתי השפעות שונות: אם מדליקים ומקררים מאד, הגוף יצרוך הרבה קלוריות כדי לשמור על חום גוף תקין, (להעלות מקור לחום) אבל מאידך התיאבון יהיה רגיל והאכילה תחזיר את הקלוריות.
אם לא מדליקים מזגן בקיץ, גם כן תהיה שריפה מוגברת של קלוריות כדי לשמור על חום גוף תקין (להוריד מחום מוגזם לטמפרטורה רגילה) ובנוסף, בגלל החום - יפחת התיאבון.
מסקנה הגיונית?
אם רוצים לאבד משקל, עדיף לא להדליק מזגן בקיץ.
הפסקת עישון
עישון הורג תיאבון, את זה יגידו לכם מנסיון כל המעשנים, ואכן נמצא לזה גם ביסוס מחקרי. חוסר ההמצאות של טבק בגוף כתוצאה מהפסקת העישון, גורם בגוף לתהליכים של עליה ברמות התיאבון, וזה לא רק החלל שהתפנה בין האצבעות בגלל חסרון הסיגריה.
יש כאלה הסבורים כי בכל פעם שצורך לסיגריה מתעורר ולא בא על סיפוקו, רצים למקרר ונותנים לידיים ולראש ולפה להתעסק עם משהו אכיל במקום הסיגריה. אבל זה לא רק זה. הריצה הזאת אל המקרר היא בגלל תהליכים פיזיים והורמונליים שמתרחשים בגוף כתוצאה מהיעדר הניקוטין שהגוף הורגל בו.
אז מה, מסקנה הגיונית היא להמשיך לעשן?
לקיחת תרופות
רוב התרופות המודרניות שנלקחות בכמויות אדירות בשנים האחרונות כנגד דכאון או הפרעות נפשיות קלות שונות, מעוררות תיאבון מוגבר ואכילה מופרזת.
גם תרופות הורמנליות כגון גלולות למניעת הריון או הורמונים לנשים בתקופת הבלות, וכן תרופות לאיזון לחץ דם או תרופות אנטי סוכרתיות - כל אלו הן בעלות השפעה ישירה על מנגנוני הרעב והתיאבון, וגורמים מצד אחד לאכילה מוגברת ומצד שני לעצירה בחילוף החומרים ועיכוב בתהליכי ירידה במשקל. מסקנת המחקר איננה חד משמעית, והיא ממליצה על העמקת המחקרים בנושא. אבל לא יזיק לכולנו לראות את נושא עודף המשקל בראייה רחבה יותר מאשר רק אוכל.
חשוב מאד מה הכנסנו לפה וכמה טחנו, אבל האוכל הוא לא השחקן היחיד בהצגה הזאת.
אז מה, שנפסיק את הדיאטות או מה??
נכתב על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.8.06
איך נדע אם התפוח בשל?
חידושי הטכנולוגיה לא מפסיקים להפתיע.
בהמשך לחותמת הדיו הנסתרת על קליפת הביצים שמודיעה תוך כדי בישול מתי הביצה עשויה בדיוק לטעמכם, עכשיו אנחנו מתבשרים על פלא נוסף באותו סגנון:
מדבקה קטנה על פירות וירקות תודיע לכם מתי הם בשלים.
מדי שנה, חקלאים, ירקנים וחנוונים זורקים טונות של פירות וירקות שהבשילו מהר מדי, הרבה לפני שהגיעו לידיו של הצרכן.
לעומת זאת, הצרכן עצמו, חסר יכולת לדעת אם פרי יפה למראה שהוא קנה ראוי למאכל או לא, נאלץ לזרוק הכל לזבל מאחר והפרי נקטף בוסר ואין לו סיכוי להבשיל אצלו במקרר.
פרופסור מאוניברסיטת אריזונה המציא פטנט שאמור לחסוך את עוגמת הנפש הן למגדלים והן לצרכנים.
קניית פירות וירקות שישאו עליהם את המדבקה תהפוך לעניין פשוט ויעיל : כל אחד יתאים את הקניה לדרישותיו - לצריכה מיידית או לטווח של מספר ימים, על פי מצב המדבקה.
איך זה פועל?
חיישן רגיש המוטבע על גבי המדבקה מגיב לכימיקל בשם גז אתילן אשר משתחרר מהפרי או הירק לאורך תהליך ההבשלה.
ככל שכמות הגז גדולה יותר - משמע הפרי בשל יותר - המדבקה משנה את צבעה מלבן לכחול. ככל שהכחול כהה ועמוק יותר, כך הפרי בשל יותר.
שינוי הצבע לא מתרחש מיידית.
לוקח בין 24 ל - 48 שעות לחיישן להגיב לכמות הגז המופרשת מן הפרי, בהתאם לרמת הבשלות.
ההמצאה עדיין אינה מושלמת, ויש להתעמק עדיין בכמה 'באגים' שמקלקלים את השורה. למשל, המדבקה לא יכולה לשקף פרי בשל יתר על המידה או פרי מרקיב.
הכחול הוא אותו כחול מכסימלי כמו פרי בשל.
בעיה נוספת, לא כל הפירות והירקות אכן משחררים כמות מספקת של גז אתילן כדי שהחיישן יהיה מסוגל לקלוט ולהגיב. לפעמים הכמויות קטנות מכדי להזיז לו...
אבל אל דאגה, לא ישאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו. המחקר עדיין נמשך, ולא מן הנמנע שיימצא פתרון גם לבעיות שוליות אלו.
אל תרוצו לחפש את התפוחים עם המדבקות במרכולים עדיין.
ייקח לזה עוד כשנתיים שלוש כדי להכנס לשימוש שוטף, אבל כשזה יגיע - תזכרו ששמעתם על זה כאן...
תורגם על ידי חמדה גלעד מתוך כתבה ב - UsaToday
לדיון בפורום
4.8.06
סיפור השבוע
האיש עם אגוזי הקוקוס
פעם אחת, באחד מאיי הפיליפינים, החליט כפרי עני למלא עגלה באגוזי קוקוס ולצאת למכרם בעיר הקרובה.
הוא רתם את סוסו לעגלה גדולה ויצא לדרך.
הוא הרחיק לכת עד למקום בו גדלו פרא עצי קוקוס לרוב. הם לא היו שייכים לאיש, והוא מילא וגדש את עגלתו בכבדות, הרי ככל שירבה בסחורה כך ירבה פדיונו.
כשאי אפשר היה עוד להעמיס ולו גם אגוז אחד נוסף לעגלה, שם האיש את פעמיו אל העיר הגדולה.
מאחר ולא הכיר את הדרך, חיפש מישהו שיורה לו את הכיוון. לפתע נקרה על דרכו ילד מתושבי האזור.
"היי, ילד" קרא אליו הכפרי, "האם תוכל להגיד לי היכן הדרך אל העיר הקרובה, וכמה זמן לוקח להגיע אליה"?
הצביע הילד לכיוון השמש השוקעת, ואמר: "זה הכיוון."
"נו, וכמה זמן לדעתך יקח לי להגיע לשם?" שאל האיש עם אגוזי הקוקוס. הביט הילד במשא הכבד וענה:
"אם תלך לאט - תגיע לשם בתוך כשעה. אם תלך מהר - זה יקח לך יום שלם".
סיים הילד לומר את דבריו, ואץ לו לדרכו.
איזה מין קישקוש הוא זה, חשב לעצמו האיש.
מה הילד הזה מבין.
בטח התבלבל והתכוון בדיוק ההפך: אם אלך מהר אגיע תוך שעה, ואם לאט - ייקח לי יום שלם.
הרים האיש את השוט באוויר, צלף באחוריו של הסוס, והדהיר אותו קדימה, מנסה להגיע לעיר בטרם תשקע השמש.
אבל...
מעוצמת הדהרה, נפלו המון אגוזי קוקוס מן העגלה, והוא נאלץ לעצור ולאסוף אותם.
הדבר לקח לו לא מעט זמן, וכשאסף את האחרון שבהם וחזר והתיישב במושב העגלון, שוב הצליף בסוס, הפעם ביתר דחיפות כיוון שהיה עליו להדביק את הפיגור שהחל לצבור.
ושוב, תוך כדי הדהרה המהירה, נפלה מן העגלה כמות נכבדת של אגוזי הקוקוס, ושוב עצר האיש לאסוף אותם, ושוב בזבז זמן יקר.
כך קרה עוד מספר פעמים: הוא האיץ בסוס, אגוזי הקוקוס התפזרו, הוא עצר לאספם, איבד זמן יקר, חזר שוב להאיץ בסוס כדי להרויח את הזמן שאיבד, ושוב, ושוב וחוזר חלילה.
אכן, הדרך לקחה לו יום שלם והוא הגיע לעיר רק למחרת בערב. מסתבר שהילד צדק בדבריו.
לו רק היה צועד בקצב מתון ומבוקר, היה מגיע תוך שעה, מבלי להתאמץ כלל לרדוף אחרי האגוזים הנופלים מן העגלה.
ותחשבו על זה.
זה הרי מוכר לנו מכל כך הרבה סיטואציות בחיינו...
סיפור עממי מן הפיליפינים - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.8.06
איך אתה אוהב את הביצה שלך?
באמת רק זה היה חסר לעולם...
תמו המלחמות, נגמרו רעשי האדמה והשטפונות, אין יותר בצורת ואין רעב בשום מקום. כולנו שבעים ומדושנים, יושבים בשקט ובבטחה איש איש בנחלתו - ולגדולי המדענים לא נותר דבר לעשותו חוץ מאשר להתעמק בסוגיה של
'איך יודעים מתי הביצה קשה'.
התעמקו התעמקו, ומצאו פתרון. המציאו פטנט.
לא עוד טיימרים ושעוני חול ושאר שיטות פרימיטיביות.
בתוך מספר חודשים, תוכלנה עקרות הבית הבריטיות לקנות במרכולים ביצים מסוג חדש, היי-טקיות כאלו...
הן תשווקנה בשלושה גדלים שונים, ולכאורה לא יהיה הבדל בינן לבין ביצים אחרות. לפחות לא חיצונית.
על קליפתן של הביצים החדשות תוטבע תוית בדיו בלתי נראית, וה'קסם' יתגלה רק בשעת הבישול.
הדיו, הרגישה ומגיבה לחום, תתחיל להתגלות ככל שהמים בסיר יתחממו וירתחו, ועל הקליפה יופיע לפתע לוגו של החברה (Lion Quality) ומתחתיו המילה המתארת את מצבה של הביצה בכל רגע נתון של הבישול:
עכשיו היא רכה, תכף בינונית ועוד מעט קשה.
כל אחד ישלוף את הביצה מן הסיר בשלב המתאים לו, וזהו - אין יותר עוגמת נפש ולא עוד ארוחות בוקר שנדפקו בגלל ביצה קשה או רכה מדי.
איך, איך יכולנו לחיות עד עכשיו בלי זה.
ומעניין כמה זמן יקח לתנובה לאמץ את הפטנט...
נכתב על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
28.7.06
סיפור השבוע
אחווה
בבית חווה כפרי אחד בסין, הציץ עכבר קטן דרך חור המנעול, וראה את האכר ואת אשתו פותחים חבילה.
'המממ....' ליקק העכבר את שפתיו. 'מעניין איזה דבר מאכל טעים יש בחבילה..'
להפתעתו הרבה, גילה שמתוך נייר העטיפה יצאה לא פחות ולא יותר מאשר מלכודת עכברים!
נסער ונרגש הוא התרוצץ ברחבי החווה וסיפר לכולם:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ראשונה ענתה לו התרנגולת: 'מה, כן? תסלח לי אדון עכבר, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי אפילו במחשבה על זה, זה לא נוגע לי..'
רץ העכבר אל החזיר וסיפר לו בהתרגשות:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
ענה לו החזיר עם המון אמפטיה: אני מצטער בשבילך, אדון עכבר, אבל אותי זה לא באמת מטריד. כל מה שאני יכול לעשות, זה להתפלל בשבילך..'
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!'
והפרה צחקה עליו: 'מה את סח, אדון עכבר!! אני מה-זה מודאגת.... ממש רועדת מפחד... חה-חה ' אמרה לו בלגלוג.
עצוב ומאוכזב מחבריו לחווה, הסתתר העכבר בחור בקיר ולא יצא משם.
באותו לילה, נשמעו קולות משונים בבית, נראה היה כאילו משהו או מישהו נתפס במלכודת העכברים. אשת האיכר קמה לבדוק מה קרה, ולא ידעה כי נחש ארסי שעבר בחדר הסתבך במלכודת העכברים, וזנבו נתפס בה.
כשהאשה התקרבה, הנחש הכיש אותה.
לקול צעקותיה התעורר האיכר, וראה כי מצבה לא טוב. הוא מיהר להבהילה לבית החולים, שם נתנו לה טיפול ראשוני נגד הכשת הנחש, ושלחו אותה חזרה לביתה, להתאושש.
למחרת באו כל שכנותיה לטפל בה, וכולן הסכימו פה אחד כי יש להאכילה במרק עוף, שיחזק את גופה ויעזור לה להתגבר על ארס הנחש.
הלך האיכר אל הלול, תפס את התרנגולת ושחט אותה, וממנה הוכן מרק עוף טעים להשקות בו את האשה.
אבל מצבה של זו לא הוטב, נהפוך הוא, הלך והחמיר.
כל השכנים והמכרים באו לבקר ולדרוש בשלומה, והאכר נאלץ לשחוט את החזיר כדי להאכיל אותם בו, ולא לשלח אותם לדרכם רעבים. הכנסת אורחים היא ערך עליון, וכך סיים החזיר את חייו על שולחן האוכל.
כעבור מספר ימים התדרדר לגמרי מצבה של האשה, והיא נפטרה.
בעלה ערך לה הלוויה המונית, מאות קרובי משפחה וחברים ושכנים באו להשתתף בהלוויה.
הבעל ערך סעודה גדולה לכבודם, והיה חייב לשחוט את הפרה לשם כך.
מוסר ההשכל של הסיפור: בפעם הבאה שאתה שומע על צרה של אחר, אל תלגלג.
האיום הכי קטן על מישהו אחד, עלול להתפתח לסיכון גדול מאד לכולם..
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
21.7.06
סיפור השבוע
שיעור לחיים
היה היו פעם, בימי קדם, 4 ערים שתושביהן עמדו למות בגלל מחסור באוכל.
בכל אחת מן הערים היה שק אחד בלבד של זרעים.
בעיר הראשונה – אף אחד לא ידע מה עושים עם הזרעים, ולמה הם משמשים.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השניה, איש אחד בלבד ידע למה נועדו הזרעים. אבל מסיבה זו או אחרת, הוא לא עשה דבר בנדון.
כל תושבי העיר גוועו מרעב.
בעיר השלישית, גם כן היה איש אחד שידע למה יצלחו הזרעים. הוא הציע לתושבי העיר לשתול עבורם את הזרעים, אבל רק בתנאי שימליכו אותו לשליטם, ויסורו למרותו ומרות יורשיו עד קץ הדורות.
תושבי העיר הסכימו, אכלו ונשארו בחיים, אבל כרעו תחת כובד ידו של הרודן, ואיבדו את עצמאותם.
גם בעיר הרביעית היה אדם אחד שידע את סוד הזרעים.
הוא לא רק זרע אותם, אלא גם לימד את תושבי העיר את מלאכת עבודת האדמה.
כולם אכלו, כולם נשארו בחיים, וכולם היו בני חורין ואדונים לעצמם.
משל ממקור לא ידוע - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
14.7.06
סיפור השבוע
מתוק לו מתוק לו..
היה היתה פעם אשה שרופא הכפר בישר לה בשורה מרה: "ילדך חולה בסוכרת, ואסור לו לאכול שום דבר מתוק!" אמר לה.
מאז, ככל שניסתה האם להרחיק את בנה מדברי מתיקה, לא עלה הדבר בידה.
הילד היה מכור לממתקים, וכל היום רק חיבל תחבולות מהיכן ישיג עוד ועוד מן המתוק המתוק הזה..
ביאושה, החליטה האם לקחת את בנה אל חכם הכפר. אולי האיש הזקן, הנכבד והמקובל הזה, יוכל להכניס בו קצת בינה ולהסביר לו כי הוא מסכן את חייו, ולגרום לו להפסיק את אכילת הממתקים.
באו האם והבן אל החכם הזקן, וכשהוא שמע מה היא מבקשת ממנו, אמר לה:
"אני מצטער, היום אני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. נסי לחזור הנה עם בנך מחר, אולי אז יהיה ביכולתי לעזור לכם.."
מיואשת ומאוכזבת עזבה האם את המקום וחזרה לביתה, כשהיא לא מצליחה להבין מדוע לא יכול היה החכם למלא בקשה פשוטה כל כך ולדרוש מהילד להפסיק לאכול ממתקים.
למחרת היום, שמה שוב פעמיה יחד עם בנה אל בית החכם.
מיד כשראה אותם החכם הזקן נכנסים בשער הבית, קם לקראתם ובקול מזרה אימה צעק על הילד:
"אתה תפסיק לאכול ממתקים תכף ומיד, אתה שומע?! אני אוסר עליך להכניס לפיך כל דבר מתוק שהוא!"
הילד הנדהם כל כך נבהל מהרצינות והנחישות של דברי החכם, ומאותו רגע אכן הפסיק לאכול מתוק.
האמא, עם כל שמחתה על שהבעיה טופלה, היתה סקרנית ולא יכלה להתאפק מלשאול את החכם מדוע נבצר ממנו לעשות את אותו מעשה כשהיו אצלו אתמול.
ענה לה החכם: "אתמול לא יכולתי להגיד לילד להפסיק לאכול ממתקים, כי אתמול אני עצמי עדיין אכלתי אותם. הייתי חייב לנסות קודם כל בעצמי להפסיק לאכול מתוק, ורק משראיתי שזה אפשרי, יכולתי לומר גם לבנך לחדול.."
סיפור עממי מסין - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
7.7.06
סיפור השבוע
לתת
לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי) היה המלך רוכב ברחובות העיר, ומחלק מתנות לעניים.
אחד מקבצני הרחוב חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי.
כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך.
הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך.
הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה, למעט חופן גרגרי אורז שקיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל.
'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה.
הסתכל עליו המלך ואמר לו:
'קודם תן לי אתה משהו'.
התרגז הקבצן עד מאד.
מה? המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני?
הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך.
המלך בחן את גרגר האורז, פישפש קצת בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן. 'הא לך, מידה כנגד מידה'. אמר לקבצן, והורה לאנשיו להמשיך הלאה.
הקבצן החל מתרחק משם, כדי שלא יצטרך לחלוק את מה שקיבל מהמלך עם אף אחד אחר. הוא היה שמח וטוב לב, ובטוח שכל ימי העוני שלו הגיעו אל קצם. כשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, ומה נדהם לגלות שכל מה שהיה בה – הוא רק מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז אחד.
'טיפש שכמוני'! הכה הקבצן על חטא, 'מדוע לא נתתי לו את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?! המלך היה משיב לי את תמורתם בזהב, שהרי הוא אמר 'מידה כנגד מידה'..
מי שלא יודע לתת – גם לא יוכל לקבל.. ואין מדובר רק בכסף, אלא בהכל.
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
30.6.06
סיפור השבוע
מחיר הריח
בכפר קטן ליד בגדד, התנהלו להם החיים על מי מנוחות.
תושבי הכפר לא היו רבים, כולם הכירו את כולם, וכל אחד ידע כל מה שקורה בכפר.
אם התגלעה מחלוקת או התעוררה בעיה, נהגו לקרוא לחכם הכפר שיפתור אותה.
ובכפר הזה, היתה מאפיית לחם שכולם אהבו לקנות בה בשל המעדנים שהיה האופה מוציא מתחת לידיו המוכשרות.
יום אחד, עבר על המדרכה שלפתח המאפיה איש זקן עני, בדיוק כשהוציא האופה את הלחם הטרי מן התנור.
הריח שנישא באוויר היה משכר, והאיש נעמד מול המאפיה ונשם מלוא ריאותיו את הניחוח המענג של הלחם הטרי.
לפתע, יצא האופה החוצה, תפס את האיש העני בכתפיו ואמר לו: "אתה צריך לשלם לי על הריח של הלחם!".
נדהם האיש ולא האמין למשמע אזניו.
"אתה צוחק עלי, נכון? זה לא יכול להיות ברצינות!" אמר לאופה. אבל לא, האופה היה לגמרי רציני, וסירב לתת לאיש להסתלק לדרכו מבלי לשלם על הריח.
ככה עמדו והתווכחו שעה ארוכה, כאשר רבים מתושבי הכפר מתגודדים מסביבם וקוראים קריאות בעד או נגד צד זה או משנהו.
בסופו של דבר הוחלט לקרוא לחכם הכפר שיפסוק מי מהם צודק.
כשהגיע החכם ושמע את סיפור המעשה, התפשטה הבעה מאד משועשעת על פניו, והוא אמר לאופה: "אתה אומר שצריך לשלם לך על הריח שיצא מהמאפיה שלך אל הרחוב? כמה בדיוק אתה חושב שצריך לשלם לך?"
ענה לו האופה: "מגיע לי עבור הריח שלוש וחצי מטבעות".
החכם אמר תכף ומיד: "אין בעיה".
הוציא את ארנקו ושלף משם שלוש וחצי מטבעות, אך במקום לתת אותם לאופה, הכניס אותם לכיסו.
אחר כך, הכניס את היד לכיס, ושיקשק את המטבעות עד שכל הסובבים שמעו את צלילם.
"אתה שומע את צליל המטבעות?" שאל החכם את האופה.
"כן, אני שומע" ענה לו האופה.
"ובכן, צליל המטבעות הזה...
הוא התשלום עבור ריח הלחם שלך!"...
סיפור עממי מעירק - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.6.06
סיפור השבוע
שלושה דגים
שלושה דגים חיו להם בשלווה בפלג מים קטן.
לאחד קראו "תכנן מראש",
לשני קראו "חשוב מהר"
ואילו שמו של השלישי היה "נחכה ונראה".
יום אחד שמעו הדגים שדייג אחד מספר לחברו על כוונתו לבוא ולדוג דגים בפלג, למחרת היום.
מיד קפץ "תכנן מראש" ואמר: "היום בלילה אני שוחה עם הזרם במורד הנהר, ומתרחק מכאן".
"חשוב מהר" גרד את ראשו בסנפירו, ואמר:
"המממ...אני בטח כבר אחשוב על איזו תכנית עד מחר.."
ואילו "נחכה ונראה" אמר:
"אני לא יכול לחשוב על זה כרגע... אולי אחר כך.."
למחרת, כשהגיע הדייג וזרק את חכתו למים, הדג "תכנן מראש" כבר שחה להנאתו במרחק מאות מטרים משם, אבל "חשוב מהר" ו "נחכה ונראה" עלו בחכתו של הדייג.
"חשוב מהר" מיד התהפך על גבו והעמיד פני מת.
ראה זאת הדייג ואמר "הדג הזה לא יצלח לכלום, הוא מת ואין בו תועלת" לקח אותו בידו וזרק אותו בחזרה למים.
רק "נחכה ונראה" מצא את עצמו על דוכן מוכר הדגים בשוק, רועד מקור בין גושי ורסיסי קרח.
וכאן מתבקשת האימרה: "בשעת סכנה, תכנן מראש, או חשוב מהר!"
אין כאן בכלל מקום ל"נחכה ונראה"..
סיפור עממי מהודו - תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
4.6.06
טריקים בצלחת
מה הורים לא עושים כדי שהילד יאכל...
אוויררררון....! פה גדול...........!
זוכרים את זה??
אז אם אנחנו כבר הספקנו לשכוח את זה, ילדה חמודה בת 9 בשם עמית מירון, עדיין זוכרת.
היא גייסה את סבתא שלה למשימה של כתיבת ספר משותף, שבחרוזים חביבים ובאיורים מקסימים אומר להורים 'די'! מספיק עם הטריקים ושיטות תיחמון, תקשיבו לילד ולצרכים שלו לפני שאתם מאביסים אותו בניגוד לרצונו..
כולם מספרים לנו שהרגלי התזונה שלנו, ובעקבותיהם גם מימדי גופנו, נקבעים עוד בהיותנו קטנים.
אז אולי צריך להתחיל את הדיאטה הראשונה שלנו שם, באותן שנים קריטיות... ולחסוך מעצמנו את עוגמת הנפש בבגרותנו, כשהטאיירים מתיישבים על המותן בגלל שטחנו לנו את המוח עם 'צריך לגמור הכל מהצלחת' או 'יש ילדים רעבים בהודו...'
לא יודעת אם דווקא הספר הזה יציל את הדור הבא מעודפי השומן שהחברה שלנו לוקה בהם, אבל לפחות הוא מכוון זרקור לבעיה כאובה.
תחשבו עליו אולי כמתנה להורים לילדים, למשפחות צעירות, להורים שבדרך, וכן -- גם לסבים/סבתות שבינינו...
נכתב על ידי חמדה
לדיון בפורום
1.6.06
חג שבועות שמח!!
מאחלות
חמדה&איה
חמדה&איה
לדיון בפורום
חודש אפריל - מאי עבר לארכיון