29.9.06
סיפור השבוע
הנגר
היה היו פעם שני אחים, שגרו בשתי חוות סמוכות.
ביום מן הימים התגלעה ביניהם מחלוקת שהתפתחה לסכסוך גדול. היה זה הריב הראשון שנפל ביניהם במשך ארבעים שנות אחוות אחים, שכנות טובה, ועזרה הדדית: הם חלקו ביניהם מכונות חקלאיות, השאילו זה לזה ידיים עובדות כשהיה צריך, ובכלל - דאגו אחד לשני ללא כל היסוס וללא הסתייגות. אחרי הריב הגדול, כל שיתוף הפעולה ביניהם התפרק. זה התחיל בדברים קטנים, מעצבנים להכעיס, והסתיים בחילופי דברים קשים, שבעקבותיהם באו שתיקה וברוגז מוחלט במשך כמה שבועות.
בוקר אחד, נשמעה נקישה על דלת ביתו של האח הבכור.
כשפתח את הדלת, ראה לפניו איש מבוגר, לבוש בסררבל עבודה, ובידו מזוודת כלים.
"אני נגר, ואני מחפש כל מיני עבודות מזדמנות. האם יש לך איזשהו צורך בעבודת נגרות?"
חשב האח הבכור לרגע, ואז אמר:
"כן, דווקא יש לי עבודה בשבילך.. בוא תראה.. "
לקח אותו אל חצר החווה, והצביע על החווה שממול:
"אתה רואה את החווה הזאת ממול? היא שייכת לשכני, שהוא בעצם גם אחי. אתה רואה את תעלת המים הזאת שמפרידה בינינו? היא לא היתה שם עד לפני כמה שבועות. אחרי ריב גדול שהיה בינינו, אחי הביא את הדחפורים שלו, וחפר את התעלה הרחבה כדי שתפריד בין שתי החוות שלנו. אחר כך הסיט את מי הנחל כך שימלאו את התעלה. כפי שאתה רואה, עכשיו אין גישה מחווה אחת אל השניה. אני לא יכול לראות את זה! זה פוצע לי את העיניים! אני רוצה שתקח קרשים ולוחות עץ מהמחסן, ותקים לי שם גדר גבוהה, שאני לא אצטרך לראות את החווה של אחי, ואשכח שהיא בכלל קיימת שם. שים לב, תבנה את הגדר מספיק לגובה - אני לא רוצה לראות שום דבר ממה שקיים מעבר לה! אתה מסוגל לבצע עבודה כזאת?"
ענה לו הנגר: "כמובן שאני מסוגל. נראה לי שהבנתי בדיוק את המצב, סמוך עלי. רק תראה לי היכן מחסן העצים, ותשאיר לי את כל היתר."
האח היה אמור היה לנסוע באותו יום לעיר הקרובה לסידורים וקניות, והוא נעדר במשך כל היום. לפני לכתו אמר לנגר שהוא יחזור רק בערב כדי לראות את עבודתו ולשלם לו עליה.
כל היום עבד הנגר קשה: ניסר עצים, דפק מסמרים, מדד מדידות ושוב דפק מסמרים. עבודה קשה. אבל, כאשר חזר האח לפנות ערב, נדהם ממראה עיניו.
במקום להקים גדר גבוהה, בנה הנגר …
גשר.
גשר גדול שנמתח מעל המים, וגישר בין שתי החוות.
היה זה גשר חזק וטוב, ממש עבודת אומנות, עם מעקה יציב משני צידיו.
בקצה המרוחק של הגשר עמד האח הצעיר, מתבונן בנעשה.
כאשר ראה את אחיו הבכור מתקרב, החל להתקדם לעברו לאורך הגשר, ידיו מושטות קדימה.
מאמצע הגדר קרא לעבר אחיו:
"איזה אדם נפלא אתה, אחי… לבנות בינינו גשר אחרי כל מה שעשיתי לך.."
שני האחים התקדמו על הגשר אחד לקראת השני, וכשנפגשו באמצע, נפלו זה בזרועותיו של זה.
מזוית עיניהם ראו את הנגר אוסף את כליו לתוך מזוודתו ומתכונן לעזוב.
"היי, רגע, חכה!" קרא אליו האח הבכור. "איזו עבודה נהדרת עשית כאן, אתה בעל מקצוע מעולה ואני רוצה להעסיק אותך כאן בקביעות, אל תלך!"
"מצטער" ענה לו הנגר, "אני לא יכול להתעכב כאן.. יש לי עוד הרבה גשרים לבנות.."
ולקראת יום הכיפורים שיבוא עלינו לטובה, אני מפצירה בכל אחד מכם: אל תשאירו לנגר את כל העבודה, הוא בחיים לא יספיק לבצע את כולה.
בנו אתם את הגשרים שלכם, גשרים לשלום ופיוס ואחווה ואהבה...
עכשיו זה הרגע לחשוב, איפה נחוץ גשר כזה בחיים שלכם, ולמהר לבנות אותו!
תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
22.9.06
שנה טובה ומאושרת!
שתהיה זו שנה של אהבה ואחווה,
שנה של תיקוה,
שנה של צמיחה ועתיד ורוד.....
והכי הכי חשוב - שתהיה זו שנה טעימה!
מאחלות
חמדה&איה
לדיון בפורום
15.9.06
סיפור השבוע
מכתב קטן
איש קמצן אחד אסף במשך השנים הון עתק, שלוש מאות אלף דינרי זהב נצברו באמתחתו. הוא היה כילי אמיתי, חסך אוכל מפיו ומלבוש מגופו כדי להגדיל עוד ועוד את הונו.
והנה, לעת זיקנה – עייף מהמירוץ המטורף של לאסוף ולאגור עוד פרוטה לפרוטה. הוא הגיע להחלטה שיעשה ניסיון של שנה. במשך שנה אחת יפסיק לרדוף אחר הכסף, ירפה את המתח, ישכב לו בנחת בבטלה ויהנה ממנעמי החיים. בתום השנה, חשב לעצמו, יחליט כיצד טוב יותר לחיות.
לא עברו ימים ספורים מרגע שהגיע להחלטה חשובה זו, והנה התייצב מלאך המוות בפתח ביתו, כדי לקחת את נשמתו.
'אתה כנראה סיימת את תפקידך בעולם הזה', אמר לו, 'עליך לבוא עכשיו אתי'.
האיש הקמצן נחרד.
הרי עוד לא הספיק אפילו לטעום על קצה המזלג את טעמם הטוב של החיים.
'שמע', אמר למלאך המוות, 'תן לי קצת ארכה. יש לי עוד כמה דברים לעשות בחיים'.
מלאך המוות לא הסכים אפילו לשמוע על זה. הוא היה נחרץ מאד לקחת את נשמתו של הקמצן מיידית.
'תראה' הוסיף הקמצן והתחנן על נפשו: 'תן לי רק שלושה ימים, ותמורתם אתן לך שליש מהוני. מאה אלף דינרי זהב!'
ענה לו מלאך המוות שאין לו שום צורך בכספו, ושזה לא בא בחשבון בכלל.
האיש לא ויתר: 'בסדר, תן לי רק יומיים, ותמורתם תקבל מאתיים אלף דינרי זהב!'
גם להצעה זו סירב מלאך המוות, והורה לאיש לחדול מלקשקש ולהתכונן לבוא אתו.
אבל הקמצן לא רצה להפרד מן העולם מבלי לחוות, ולו גם לעוד יום אחד, את החיים הטובים.
'רגע, רגע, אל תהיה כל כך קשה אתי' אמר למלאך המוות. 'אני אסתפק גם ביום אחד שתניח לי להשאר כאן. רק יום אחד! ותמורתו אתן לך את כל כספי, שלוש מאות אלף דינרי זהב.'
גם הסכום הזה לא עשה שום רושם על מלאך המוות והוא עמד בסירובו התקיף.
'טוב' אמר האיש כשראה שלא נותרה לו ברירה, 'אז אני מבקש שתעניק לי רק כמה דקות עד שאכתוב מכתב קטן'.
לבקשה זו נענה מלאך המוות בחיוב, והאיש נטל נייר ועט, ובדם לבו כתב לכם את המכתב הזה:
'אחי בני האדם,
העריכו היטב את זמנכם.
אני לא הצלחתי לקנות אפילו שעה אחת של חסד תמורת שלוש מאות אלף דינרי זהב.
וודאו שאתם מכירים בערך הזמן שלכם, ודאגו לנצלו עד תום.'
כשהניח את העט מידו, נטל מלאך המוות את נשמתו, ויחד עזבו את העולם.
ועכשיו נותר רק לברר האם המכתב הגיע לתעודתו, למענו של כל אחד ואחד מכם...
תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.9.06
סיפור השבוע
הדבורה והתולעת
ידידות אמיצה נרקמה בין דבורה עמלנית לבין תולעת קטנה שחיה לה בין ערימות הזבל והצואה.
ביום בהיר אחד אמרה הדבורה לתולעת:
'את יודעת, אנחנו חברות והכל, אבל האמת היא שנמאס לי לבקר אותך בסביבת מגוריך המלוכלכת. למה לך להמשיך לגור כאן בתוך כל הסחי הזה? אולי תבואי אתי לגן הפורח שאני מתגוררת בו, ותראי מה זה חיים על רמה! בואי אתי, אני אשאך לשם על גבי.'
התולעת מאד רצתה להתארח אצל חברתה.
הדבורה תמיד סיפרה לה על פרחים יפים נותני ריח משכר, והיא השתוקקה לחזות בהם. אבל היא פחדה מאד שהיא לא תצליח למצוא שם אוכל. אם הכל כל כך יפה ונקי שם, איך יימצא לה דבר מאכל? והיא הרי חיה רק על על הלכלוך והרקב?
החליטה התולעת שהיא תיקח עמה צידה לדרך.
היא גילגלה שני כדורים קטנים של צואת פרות, שהיתה מאכל תאווה עבורה, ודחפה את שני הכדורים לשני נחיריה.
ככה, במקרה שלא יימצא שם אוכל, היא תמיד תוכל לאכול מן הצידה שהביאה עמה, ולמחרת תבקש מהדבורה להחזירה הביתה, אל ערימות הזבל.
העלתה הדבורה את התולעת על גבה, ויחד הן עפו אל הגן הקסום, שעמד בפריחה מלאה. ריחות ניחוח מילאו את כל חלל האוויר.
הדבורה נחתה על שושנה אדומה ויפה, הורידה את התולעת מעל גבה ואמרה לה: 'נשמי עמוק! את מריחה את ניחוחות העדנים?'
ניסתה התולעת להריח, אבל לא גילתה כל ריח חדש מסביבה. הכל הריח אותו הדבר כמו בבית, והיא אמרה כך לדבורה. 'הכל מריח לי אותו הדבר, לא מבחינה בשום שינוי..'
התפלאה הדבורה מאד.
כיצד זה יתכן שהיא לא מריחה?!
הציצה בחברתה התולעת מקרוב וראתה שני גושים חומים בולטים מעט מנחיריה.
עכשיו הבינה הדבורה מה מפריע לחברתה להריח, והיא החליטה לשחרר את נחיריה של התולעת, אבל בתחבולה.
'בואי נלך לשחות בבריכת חבצלות המים' אמרה לתולעת ומיד לקחת אותה על גבה לשם.
כשהיו שתיהן בתוך המים, פגעה הדבורה כאילו לא בכוונה בראשה של התולעת והפילה אותה אל מתחת לפני המים. התולעת השתחררה מיד וצפה למעלה, אבל הפעולה הזאת גמרה לה להתעטש חזק!
כשהתעטשה, עפו מנחיריה שני כדורי הצואה, ולפתע עלה באפה ריח משכר של פריחה.
'הו, איזה ריח נעים' קראה התולעת!
לקחה אותה הדבורה שוב על גבה והנחיתה אותה על אותה השושנה אדומה וריחנית
. 'נו, ועכשיו את מריחה את ריחה המענג?' שאלה הדבורה.
'כן כן, עכשיו השושנה מריחה נהדר. כמה חזק הריח, ונעים! קראה התולעת.
אמרה לה הדבורה: 'הריח היה כאן כל הזמן. רק נחירייך הסתומים הם שמנעו בעדך מלהריח אותו לפני כן. ברגע שסילקת את המחסומים – פתחת פתח לריחות להגיע אליך'.
וכמובן שיש לסיפור מוסר השכל:
גם אנחנו, בני האדם, לפעמים כל כך מקובעים בתוך הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, משקפיים כהים או אטמי אוזניים... אנחנו סוחבים אתנו את כל המוכר והידוע - בתוך העיניים, בתוך האף, בתוך האוזניים או הגרון. כמובן שזה מפריע לנו לקלוט מראות חדשים, ולשמוע דברים שונים מאלה שאליהם הורגלנו, להריח ריחות אחרים או לטעום מטעמים עם טעמים שונים.
לו רק היינו מנסים להשתחרר מקבעונות, להעיף את 'שני גושי הזבל' שסותמים לנו את הנחיריים...
עצה - אל תדחו דברים על הסף רק בגלל שהם שונים מאלה להם הורגלתם, בדקו את עצמכם:
אולי החסימה קיימת דווקא בתוככם.
ברגע שתסירו אותה – ייגלה לכם עולם חדש.
הלוואי...
סיפור עממי מהודו, תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.9.06
סיפור השבוע
תריסר של אופים
אולבני, ניו יורק, היתה בתחילת דרכה של אמריקה מושבה הולנדית. חי בה אופה אחד, ואן אמסטרדם שמו.
הוא היה אופה הכי ישר שיכול להיות: מדי בוקר נהג לבדוק את המשקל שבחנותו, ובמשך היום גבה מלקוחותיו תשלום מדויק עבור דברי המאפה שקנו ממנו. מעולם לא רימה במשקל או בכסף.
חנותו הקטנה של ואן אמסטרדם היתה תמיד מלאה מפה לפה. אנשים נהרו אליה מכל רחבי העיר, הן בגלל שהיה אופה טוב והן בגלל יושרו המופלג.
היום הכי עסוק בשנה היה יום חגו של סיינט ניקולאס, חג שההולנדים נהגו לחגוג מדי שנה בתחילת דצמבר.
בימים שקדמו לתאריך החג, כולם עלו לרגל אל המאפיה של ואן אמסטרדם, כדי לקנות ממנו את העוגיות המיוחדות של סיינט ניקולאס. עוגיות זנגוויל מיוחדות, בציפוי סוכר לבן ואדום, צבעיו המסורתיים של החג.
בבוקר החג, מיד עם הפתיחה, נכנסה לחנותו של ואן אמסטרדם אשה מבוגרת, עטופה בצעיף שחור גדול.
'באתי לקנות תריסר מעוגיות הסיינט ניקולאס שלך' הכריזה.
לקח האופה ואן אמסטרדם קופסה קטנה וספר לתוכה 12 עוגיות יפות. הוא החל לארוז את הקופסה, כאשר עצרה אותו האשה ואמרה:
'אני ביקשתי תריסר, ואתה נתת לי רק שתים עשרה עוגיות'
'גבירתי' ענה לה האופה, 'כולם יודעים שתריסר עוגיות זה שתים עשרה עוגיות' אבל האשה לא ויתרה:
'ואני טוענת' אמרה לו, 'שתריסר זה שלוש עשרה. תן לי עוגיה אחת נוספת'
אבל ואן אמסטרדם לא היה אדם שמשחק משחקים.
'גברת נכבדה' אמר לה, 'הלקוחות שלי מקבלים ממני בדיוק את מה שהם משלמים עבורו! לא פחות ולא יותר'
'אם כך' אמרה לו האשה, שמור לך את העוגיות, לא אקח אותן' ועם זאת היא נפנתה ללכת. כשהגיעה לדלת, נעצרה, הסתובבה אל האופה והוסיפה:
'ואן אמסטרדם, ישר ככל שתהיה, לבך קטן ואגרופך קפוצה. תרד ותעלה ותלמד מחדש איך לספור' ואז הלכה.
מאותו יום, הכל השתבש בחייו של ואן אמסטרדם האופה.
הלחם שלו תפח מדי, או בכלל לא. הפשטידות שלו יצאו חמוצות מדי, או מתוקות מדי. העוגות שלו התפוררו לפירורים, או שהיו צמיגות ללעיסה. העוגיות שלו - או שנשרפו כליל, או שהיו בצקיות ולא אפויות מספיק.
לקוחותיו הרגישו מיד בהבדל, משהו לא טוב קורה במאפיה שלו! עד מהרה נטשו אותו רוב הלקוחות, והלכו לקנות אצל אופים אחרים.
'האשה הזאת כישפה אותי!' מילמל ואן אמסטרדם לעצמו. 'זה הגמול שאני מקבל על יושרי הרב?'
שנה עברה.
האופה הפך עני יותר ויותר מיום ליום.
מאחר והוא מכר מעט, הוא אפה מעט. מדפי החנות היו כמעט ריקים. לקוחותיו האחרונים גם הם הדירו רגליהם מן החנות, עד שבערב החג של סיינט ניקולאס, לא נכנס אל המאפיה אפילו לקוח אחד לרפואה.
עצוב ומדוכדך נעל האופה בלילה את חנותו, והלך לביתו.
באותו לילה, חלם חלום.
הוא היה שוב ילד קטן, אחד מתוך חבורה של ילדים מאושרים.
ושם, בתוך חבורת הילדים, עמד סיינט ניקולאס עצמו, לבוש שחורים, וכנפי מעילו מתנפנפות ברוח. סיינט ניקולס עמד ליד סוסו הלבן, ששני שקים מלאים במתנות תלו משני צידיו. הוא הוציא מן השק מתנה אחר מתנה וחילק לילדים, ואי אפשר היה שלא לשים לב לדבר מוזר: על אף המתנות הרבות שהוצאו מן השק, עדיין היה השק מלא. בעצם, ככל שהוצאו יותר מתנות - ככה התמלא השק יותר במתנות חדשות.. . למרות המתנות הרבות שחולקו, לא הורגש כי נגרע משהו מן השק.
כשהגיע תורו של ואן אמסטרדם לקבל מתנה, הגיש לו סיינט ניקולאס עוגיה, אחת העוגיות הכל כך מוכרות שנהג לאפות בחנותו לקראת החג.
נשא ראשו האופה בחלום כדי להודות לסיינט ניקולאס, אך במקום לראות אותו, ראה עומדת לפניו את האשה המבוגרת העטופה בצעיף השחור, זו שמאז ביקרה את חנותו בשנה שעברה וניסתה ללמד אותו כמה זה תריסר, השתנה מזלו לרעה.
ואן אמסטרדם התעורר מחלומו בבהלה. ירח בהיר וגדול הציץ מבעד לחרכי התריס, וכששכב ככה במיטתו, מהרהר בחלום שחלם, עלתה בלבו מחשבה: 'תמיד אני נותן ללקוחותי את מה שהם משלמים עבורו, לא פחות ולא יותר. אבל, למה בעצם לא לתת קצת יותר?'
המתין ואן אמסטרדם לשחר שיעלה, ואז אץ רץ אל חנותו הקטנה.
היה זה יום החג של סיינט ניקולאס, והוא מיהר לאפות את העוגיות המפורסמות שלו. כשהוציא את המגש החם מן התנור, ראה כי העוגיות הצליחו לו, הן נראו והריחו הטובות ביותר שיצאו מתחת לידיו אי פעם.
עוד הוא מסדר את העוגיות החמות על המדף, נפתחה הדלת, ואותה גברת זקנה העטופה בצעיף שחור נכנסה לחנותו.
'באתי לקנות תריסר מעוגיות הזנגוויל שלך' אמרה לו.
בהתרגשות רבה לקח ואן אמסטרדם קופסה והחל מונה לתוכה עוגיות.
הוא הכניס לתוכה שתים עשרה, ואז הוסיף עוד אחת.
'בחנות הזאת' הכריז בחגיגיות, 'תריסר שווה מעכשיו והלאה 13.'
'אכן, למדת לספור' אמרה לו האשה. 'ללא ספק, תבוא על גמולך בשל כך', ועם זאת לקחה את העוגיות, שילמה עבורן וסבה על עקביה כדי לצאת מן החנות. לואן אמסטרדם היה נדמה כי מתחת לצעיף הגדול שעטף אותה, בצבצו כנפי מעילו השחור של סיינט ניקולאס.
מאותו רגע, השתנה מזלו של ואן אמסטרדם.
ריח העוגיות הנפלאות שלו נישא באוויר, והביא אל חנותו כמה מלקוחותיו הישנים. עד מהרה יצאה השמועה שבחנותו הקטנה של ואן אמסטרדם, עבור 13 עוגיות משלמים כאילו היו רק 12, ומכל קצווי העיר נהרו אליו. בתוך זמן קצר התקבץ במאפיה שלו חוג לקוחות כפול מזה שהיה לו בעבר.
שאר האופים בעיירה התקנאו בהצלחתו הרבה של ואן אמסטרדם, והלכו בדרכו, ומספר חודשים אחר כך, בכל המאפיות בעיר נהגו כבר לספור 13 כ-12.
ומן העיר הזאת, התפשטה השמועה לערים אחרות, וגם שם אימצו לעצמם האופים את השיטה.
עד היום, ישנה מטבע לשון שהשתרשה, 'תריסר של אופים' - ויש העושים בה שימוש במקומות רבים ברחבי ארה"ב גם בימינו אלה.
נכון שלתת בדיוק את מה שאתה מקבל עבורו תמורה, זה הוגן ונכון. אבל מה יקרה אם תתן טיפ טיפה יותר, מעבר למצופה? אם תוסיף עוד את הקצת הזה של הנשמה היתירה, שעושה את כל ההבדל?
ולא רק בעוגיות, אלא בכל דבר ודבר שאנו עושים. תנו טיפה יותר!
הערה: חיפשתי ברשת מה מקור הביטוי 'תריסר של אופים' וקיבלתי כל מיני תוצאות. רובן מצביעות על כך שראשיתו של המנהג הזה, לספור 13 כ - 12, הוא דווקא במאפיות של אנגליה החל מהמאה ה - 13. אבל מאחר ואנחנו לא עוסקים כאן במחקר היסטורי, אלא סתם בסיפור שמוסר השכל בצידו, נשאר עם הגירסה של ואן אמסטרדם...
תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש אוגוסט עבר לארכיון
סיפור השבוע
הנגר
היה היו פעם שני אחים, שגרו בשתי חוות סמוכות.
ביום מן הימים התגלעה ביניהם מחלוקת שהתפתחה לסכסוך גדול. היה זה הריב הראשון שנפל ביניהם במשך ארבעים שנות אחוות אחים, שכנות טובה, ועזרה הדדית: הם חלקו ביניהם מכונות חקלאיות, השאילו זה לזה ידיים עובדות כשהיה צריך, ובכלל - דאגו אחד לשני ללא כל היסוס וללא הסתייגות. אחרי הריב הגדול, כל שיתוף הפעולה ביניהם התפרק. זה התחיל בדברים קטנים, מעצבנים להכעיס, והסתיים בחילופי דברים קשים, שבעקבותיהם באו שתיקה וברוגז מוחלט במשך כמה שבועות.
בוקר אחד, נשמעה נקישה על דלת ביתו של האח הבכור.
כשפתח את הדלת, ראה לפניו איש מבוגר, לבוש בסררבל עבודה, ובידו מזוודת כלים. "אני נגר, ואני מחפש כל מיני עבודות מזדמנות. האם יש לך איזשהו צורך בעבודת נגרות?"
חשב האח הבכור לרגע, ואז אמר:
"כן, דווקא יש לי עבודה בשבילך.. בוא תראה.. "
לקח אותו אל חצר החווה, והצביע על החווה שממול:
"אתה רואה את החווה הזאת ממול? היא שייכת לשכני, שהוא בעצם גם אחי. אתה רואה את תעלת המים הזאת שמפרידה בינינו? היא לא היתה שם עד לפני כמה שבועות. אחרי ריב גדול שהיה בינינו, אחי הביא את הדחפורים שלו, וחפר את התעלה הרחבה כדי שתפריד בין שתי החוות שלנו. אחר כך הסיט את מי הנחל כך שימלאו את התעלה. כפי שאתה רואה, עכשיו אין גישה מחווה אחת אל השניה. אני לא יכול לראות את זה! זה פוצע לי את העיניים! אני רוצה שתקח קרשים ולוחות עץ מהמחסן, ותקים לי שם גדר גבוהה, שאני לא אצטרך לראות את החווה של אחי, ואשכח שהיא בכלל קיימת שם. שים לב, תבנה את הגדר מספיק לגובה - אני לא רוצה לראות שום דבר ממה שקיים מעבר לה! אתה מסוגל לבצע עבודה כזאת?"
ענה לו הנגר: "כמובן שאני מסוגל. נראה לי שהבנתי בדיוק את המצב, סמוך עלי. רק תראה לי היכן מחסן העצים, ותשאיר לי את כל היתר."
האח היה אמור היה לנסוע באותו יום לעיר הקרובה לסידורים וקניות, והוא נעדר במשך כל היום. לפני לכתו אמר לנגר שהוא יחזור רק בערב כדי לראות את עבודתו ולשלם לו עליה.
כל היום עבד הנגר קשה: ניסר עצים, דפק מסמרים, מדד מדידות ושוב דפק מסמרים. עבודה קשה. אבל, כאשר חזר האח לפנות ערב, נדהם ממראה עיניו.
במקום להקים גדר גבוהה, בנה הנגר …
גשר.
גשר גדול שנמתח מעל המים, וגישר בין שתי החוות.
היה זה גשר חזק וטוב, ממש עבודת אומנות, עם מעקה יציב משני צידיו.
בקצה המרוחק של הגשר עמד האח הצעיר, מתבונן בנעשה.
כאשר ראה את אחיו הבכור מתקרב, החל להתקדם לעברו לאורך הגשר, ידיו מושטות קדימה.
מאמצע הגדר קרא לעבר אחיו:
"איזה אדם נפלא אתה, אחי… לבנות בינינו גשר אחרי כל מה שעשיתי לך.."
שני האחים התקדמו על הגשר אחד לקראת השני, וכשנפגשו באמצע, נפלו זה בזרועותיו של זה.
מזוית עיניהם ראו את הנגר אוסף את כליו לתוך מזוודתו ומתכונן לעזוב.
"היי, רגע, חכה!" קרא אליו האח הבכור. "איזו עבודה נהדרת עשית כאן, אתה בעל מקצוע מעולה ואני רוצה להעסיק אותך כאן בקביעות, אל תלך!"
"מצטער" ענה לו הנגר, "אני לא יכול להתעכב כאן.. יש לי עוד הרבה גשרים לבנות.."
ולקראת יום הכיפורים שיבוא עלינו לטובה, אני מפצירה בכל אחד מכם: אל תשאירו לנגר את כל העבודה, הוא בחיים לא יספיק לבצע את כולה.
בנו אתם את הגשרים שלכם, גשרים לשלום ופיוס ואחווה ואהבה...
עכשיו זה הרגע לחשוב, איפה נחוץ גשר כזה בחיים שלכם, ולמהר לבנות אותו!
תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
22.9.06
שנה טובה ומאושרת!
שתהיה זו שנה של אהבה ואחווה,
שנה של תיקוה,
שנה של צמיחה ועתיד ורוד.....
והכי הכי חשוב - שתהיה זו שנה טעימה!
מאחלות
חמדה&איה
לדיון בפורום
15.9.06
סיפור השבוע
מכתב קטן
איש קמצן אחד אסף במשך השנים הון עתק, שלוש מאות אלף דינרי זהב נצברו באמתחתו. הוא היה כילי אמיתי, חסך אוכל מפיו ומלבוש מגופו כדי להגדיל עוד ועוד את הונו.
והנה, לעת זיקנה – עייף מהמירוץ המטורף של לאסוף ולאגור עוד פרוטה לפרוטה. הוא הגיע להחלטה שיעשה ניסיון של שנה. במשך שנה אחת יפסיק לרדוף אחר הכסף, ירפה את המתח, ישכב לו בנחת בבטלה ויהנה ממנעמי החיים. בתום השנה, חשב לעצמו, יחליט כיצד טוב יותר לחיות.
לא עברו ימים ספורים מרגע שהגיע להחלטה חשובה זו, והנה התייצב מלאך המוות בפתח ביתו, כדי לקחת את נשמתו.
'אתה כנראה סיימת את תפקידך בעולם הזה', אמר לו, 'עליך לבוא עכשיו אתי'.
האיש הקמצן נחרד.
הרי עוד לא הספיק אפילו לטעום על קצה המזלג את טעמם הטוב של החיים.
'שמע', אמר למלאך המוות, 'תן לי קצת ארכה. יש לי עוד כמה דברים לעשות בחיים'.
מלאך המוות לא הסכים אפילו לשמוע על זה. הוא היה נחרץ מאד לקחת את נשמתו של הקמצן מיידית.
'תראה' הוסיף הקמצן והתחנן על נפשו: 'תן לי רק שלושה ימים, ותמורתם אתן לך שליש מהוני. מאה אלף דינרי זהב!'
ענה לו מלאך המוות שאין לו שום צורך בכספו, ושזה לא בא בחשבון בכלל.
האיש לא ויתר: 'בסדר, תן לי רק יומיים, ותמורתם תקבל מאתיים אלף דינרי זהב!'
גם להצעה זו סירב מלאך המוות, והורה לאיש לחדול מלקשקש ולהתכונן לבוא אתו.
אבל הקמצן לא רצה להפרד מן העולם מבלי לחוות, ולו גם לעוד יום אחד, את החיים הטובים.
'רגע, רגע, אל תהיה כל כך קשה אתי' אמר למלאך המוות. 'אני אסתפק גם ביום אחד שתניח לי להשאר כאן. רק יום אחד! ותמורתו אתן לך את כל כספי, שלוש מאות אלף דינרי זהב.'
גם הסכום הזה לא עשה שום רושם על מלאך המוות והוא עמד בסירובו התקיף.
'טוב' אמר האיש כשראה שלא נותרה לו ברירה, 'אז אני מבקש שתעניק לי רק כמה דקות עד שאכתוב מכתב קטן'.
לבקשה זו נענה מלאך המוות בחיוב, והאיש נטל נייר ועט, ובדם לבו כתב לכם את המכתב הזה:
'אחי בני האדם,
העריכו היטב את זמנכם.
אני לא הצלחתי לקנות אפילו שעה אחת של חסד תמורת שלוש מאות אלף דינרי זהב.
וודאו שאתם מכירים בערך הזמן שלכם, ודאגו לנצלו עד תום.'
כשהניח את העט מידו, נטל מלאך המוות את נשמתו, ויחד עזבו את העולם.
ועכשיו נותר רק לברר האם המכתב הגיע לתעודתו, למענו של כל אחד ואחד מכם...
תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
9.9.06
סיפור השבוע
הדבורה והתולעת
ידידות אמיצה נרקמה בין דבורה עמלנית לבין תולעת קטנה שחיה לה בין ערימות הזבל והצואה.
ביום בהיר אחד אמרה הדבורה לתולעת:
'את יודעת, אנחנו חברות והכל, אבל האמת היא שנמאס לי לבקר אותך בסביבת מגוריך המלוכלכת. למה לך להמשיך לגור כאן בתוך כל הסחי הזה? אולי תבואי אתי לגן הפורח שאני מתגוררת בו, ותראי מה זה חיים על רמה! בואי אתי, אני אשאך לשם על גבי.'
התולעת מאד רצתה להתארח אצל חברתה.
הדבורה תמיד סיפרה לה על פרחים יפים נותני ריח משכר, והיא השתוקקה לחזות בהם. אבל היא פחדה מאד שהיא לא תצליח למצוא שם אוכל. אם הכל כל כך יפה ונקי שם, איך יימצא לה דבר מאכל? והיא הרי חיה רק על על הלכלוך והרקב?
החליטה התולעת שהיא תיקח עמה צידה לדרך.
היא גילגלה שני כדורים קטנים של צואת פרות, שהיתה מאכל תאווה עבורה, ודחפה את שני הכדורים לשני נחיריה.
ככה, במקרה שלא יימצא שם אוכל, היא תמיד תוכל לאכול מן הצידה שהביאה עמה, ולמחרת תבקש מהדבורה להחזירה הביתה, אל ערימות הזבל.
העלתה הדבורה את התולעת על גבה, ויחד הן עפו אל הגן הקסום, שעמד בפריחה מלאה. ריחות ניחוח מילאו את כל חלל האוויר.
הדבורה נחתה על שושנה אדומה ויפה, הורידה את התולעת מעל גבה ואמרה לה: 'נשמי עמוק! את מריחה את ניחוחות העדנים?'
ניסתה התולעת להריח, אבל לא גילתה כל ריח חדש מסביבה. הכל הריח אותו הדבר כמו בבית, והיא אמרה כך לדבורה. 'הכל מריח לי אותו הדבר, לא מבחינה בשום שינוי..'
התפלאה הדבורה מאד.
כיצד זה יתכן שהיא לא מריחה?!
הציצה בחברתה התולעת מקרוב וראתה שני גושים חומים בולטים מעט מנחיריה.
עכשיו הבינה הדבורה מה מפריע לחברתה להריח, והיא החליטה לשחרר את נחיריה של התולעת, אבל בתחבולה.
'בואי נלך לשחות בבריכת חבצלות המים' אמרה לתולעת ומיד לקחת אותה על גבה לשם.
כשהיו שתיהן בתוך המים, פגעה הדבורה כאילו לא בכוונה בראשה של התולעת והפילה אותה אל מתחת לפני המים. התולעת השתחררה מיד וצפה למעלה, אבל הפעולה הזאת גמרה לה להתעטש חזק!
כשהתעטשה, עפו מנחיריה שני כדורי הצואה, ולפתע עלה באפה ריח משכר של פריחה.
'הו, איזה ריח נעים' קראה התולעת!
לקחה אותה הדבורה שוב על גבה והנחיתה אותה על אותה השושנה אדומה וריחנית
. 'נו, ועכשיו את מריחה את ריחה המענג?' שאלה הדבורה.
'כן כן, עכשיו השושנה מריחה נהדר. כמה חזק הריח, ונעים! קראה התולעת.
אמרה לה הדבורה: 'הריח היה כאן כל הזמן. רק נחירייך הסתומים הם שמנעו בעדך מלהריח אותו לפני כן. ברגע שסילקת את המחסומים – פתחת פתח לריחות להגיע אליך'.
וכמובן שיש לסיפור מוסר השכל:
גם אנחנו, בני האדם, לפעמים כל כך מקובעים בתוך הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, משקפיים כהים או אטמי אוזניים... אנחנו סוחבים אתנו את כל המוכר והידוע - בתוך העיניים, בתוך האף, בתוך האוזניים או הגרון. כמובן שזה מפריע לנו לקלוט מראות חדשים, ולשמוע דברים שונים מאלה שאליהם הורגלנו, להריח ריחות אחרים או לטעום מטעמים עם טעמים שונים.
לו רק היינו מנסים להשתחרר מקבעונות, להעיף את 'שני גושי הזבל' שסותמים לנו את הנחיריים...
עצה - אל תדחו דברים על הסף רק בגלל שהם שונים מאלה להם הורגלתם, בדקו את עצמכם:
אולי החסימה קיימת דווקא בתוככם.
ברגע שתסירו אותה – ייגלה לכם עולם חדש.
הלוואי...
סיפור עממי מהודו, תורגם על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
1.9.06
סיפור השבוע
תריסר של אופים
אולבני, ניו יורק, היתה בתחילת דרכה של אמריקה מושבה הולנדית. חי בה אופה אחד, ואן אמסטרדם שמו.
הוא היה אופה הכי ישר שיכול להיות: מדי בוקר נהג לבדוק את המשקל שבחנותו, ובמשך היום גבה מלקוחותיו תשלום מדויק עבור דברי המאפה שקנו ממנו. מעולם לא רימה במשקל או בכסף.
חנותו הקטנה של ואן אמסטרדם היתה תמיד מלאה מפה לפה. אנשים נהרו אליה מכל רחבי העיר, הן בגלל שהיה אופה טוב והן בגלל יושרו המופלג.
היום הכי עסוק בשנה היה יום חגו של סיינט ניקולאס, חג שההולנדים נהגו לחגוג מדי שנה בתחילת דצמבר.
בימים שקדמו לתאריך החג, כולם עלו לרגל אל המאפיה של ואן אמסטרדם, כדי לקנות ממנו את העוגיות המיוחדות של סיינט ניקולאס. עוגיות זנגוויל מיוחדות, בציפוי סוכר לבן ואדום, צבעיו המסורתיים של החג.
בבוקר החג, מיד עם הפתיחה, נכנסה לחנותו של ואן אמסטרדם אשה מבוגרת, עטופה בצעיף שחור גדול.
'באתי לקנות תריסר מעוגיות הסיינט ניקולאס שלך' הכריזה.
לקח האופה ואן אמסטרדם קופסה קטנה וספר לתוכה 12 עוגיות יפות. הוא החל לארוז את הקופסה, כאשר עצרה אותו האשה ואמרה:
'אני ביקשתי תריסר, ואתה נתת לי רק שתים עשרה עוגיות'
'גבירתי' ענה לה האופה, 'כולם יודעים שתריסר עוגיות זה שתים עשרה עוגיות' אבל האשה לא ויתרה:
'ואני טוענת' אמרה לו, 'שתריסר זה שלוש עשרה. תן לי עוגיה אחת נוספת'
אבל ואן אמסטרדם לא היה אדם שמשחק משחקים.
'גברת נכבדה' אמר לה, 'הלקוחות שלי מקבלים ממני בדיוק את מה שהם משלמים עבורו! לא פחות ולא יותר'
'אם כך' אמרה לו האשה, שמור לך את העוגיות, לא אקח אותן' ועם זאת היא נפנתה ללכת. כשהגיעה לדלת, נעצרה, הסתובבה אל האופה והוסיפה:
'ואן אמסטרדם, ישר ככל שתהיה, לבך קטן ואגרופך קפוצה. תרד ותעלה ותלמד מחדש איך לספור' ואז הלכה.
מאותו יום, הכל השתבש בחייו של ואן אמסטרדם האופה.
הלחם שלו תפח מדי, או בכלל לא. הפשטידות שלו יצאו חמוצות מדי, או מתוקות מדי. העוגות שלו התפוררו לפירורים, או שהיו צמיגות ללעיסה. העוגיות שלו - או שנשרפו כליל, או שהיו בצקיות ולא אפויות מספיק.
לקוחותיו הרגישו מיד בהבדל, משהו לא טוב קורה במאפיה שלו! עד מהרה נטשו אותו רוב הלקוחות, והלכו לקנות אצל אופים אחרים.
'האשה הזאת כישפה אותי!' מילמל ואן אמסטרדם לעצמו. 'זה הגמול שאני מקבל על יושרי הרב?'
שנה עברה.
האופה הפך עני יותר ויותר מיום ליום.
מאחר והוא מכר מעט, הוא אפה מעט. מדפי החנות היו כמעט ריקים. לקוחותיו האחרונים גם הם הדירו רגליהם מן החנות, עד שבערב החג של סיינט ניקולאס, לא נכנס אל המאפיה אפילו לקוח אחד לרפואה.
עצוב ומדוכדך נעל האופה בלילה את חנותו, והלך לביתו.
באותו לילה, חלם חלום.
הוא היה שוב ילד קטן, אחד מתוך חבורה של ילדים מאושרים.
ושם, בתוך חבורת הילדים, עמד סיינט ניקולאס עצמו, לבוש שחורים, וכנפי מעילו מתנפנפות ברוח. סיינט ניקולס עמד ליד סוסו הלבן, ששני שקים מלאים במתנות תלו משני צידיו. הוא הוציא מן השק מתנה אחר מתנה וחילק לילדים, ואי אפשר היה שלא לשים לב לדבר מוזר: על אף המתנות הרבות שהוצאו מן השק, עדיין היה השק מלא. בעצם, ככל שהוצאו יותר מתנות - ככה התמלא השק יותר במתנות חדשות.. . למרות המתנות הרבות שחולקו, לא הורגש כי נגרע משהו מן השק.
כשהגיע תורו של ואן אמסטרדם לקבל מתנה, הגיש לו סיינט ניקולאס עוגיה, אחת העוגיות הכל כך מוכרות שנהג לאפות בחנותו לקראת החג.
נשא ראשו האופה בחלום כדי להודות לסיינט ניקולאס, אך במקום לראות אותו, ראה עומדת לפניו את האשה המבוגרת העטופה בצעיף השחור, זו שמאז ביקרה את חנותו בשנה שעברה וניסתה ללמד אותו כמה זה תריסר, השתנה מזלו לרעה.
ואן אמסטרדם התעורר מחלומו בבהלה. ירח בהיר וגדול הציץ מבעד לחרכי התריס, וכששכב ככה במיטתו, מהרהר בחלום שחלם, עלתה בלבו מחשבה: 'תמיד אני נותן ללקוחותי את מה שהם משלמים עבורו, לא פחות ולא יותר. אבל, למה בעצם לא לתת קצת יותר?'
המתין ואן אמסטרדם לשחר שיעלה, ואז אץ רץ אל חנותו הקטנה.
היה זה יום החג של סיינט ניקולאס, והוא מיהר לאפות את העוגיות המפורסמות שלו. כשהוציא את המגש החם מן התנור, ראה כי העוגיות הצליחו לו, הן נראו והריחו הטובות ביותר שיצאו מתחת לידיו אי פעם.
עוד הוא מסדר את העוגיות החמות על המדף, נפתחה הדלת, ואותה גברת זקנה העטופה בצעיף שחור נכנסה לחנותו.
'באתי לקנות תריסר מעוגיות הזנגוויל שלך' אמרה לו.
בהתרגשות רבה לקח ואן אמסטרדם קופסה והחל מונה לתוכה עוגיות.
הוא הכניס לתוכה שתים עשרה, ואז הוסיף עוד אחת.
'בחנות הזאת' הכריז בחגיגיות, 'תריסר שווה מעכשיו והלאה 13.'
'אכן, למדת לספור' אמרה לו האשה. 'ללא ספק, תבוא על גמולך בשל כך', ועם זאת לקחה את העוגיות, שילמה עבורן וסבה על עקביה כדי לצאת מן החנות. לואן אמסטרדם היה נדמה כי מתחת לצעיף הגדול שעטף אותה, בצבצו כנפי מעילו השחור של סיינט ניקולאס.
מאותו רגע, השתנה מזלו של ואן אמסטרדם.
ריח העוגיות הנפלאות שלו נישא באוויר, והביא אל חנותו כמה מלקוחותיו הישנים. עד מהרה יצאה השמועה שבחנותו הקטנה של ואן אמסטרדם, עבור 13 עוגיות משלמים כאילו היו רק 12, ומכל קצווי העיר נהרו אליו. בתוך זמן קצר התקבץ במאפיה שלו חוג לקוחות כפול מזה שהיה לו בעבר.
שאר האופים בעיירה התקנאו בהצלחתו הרבה של ואן אמסטרדם, והלכו בדרכו, ומספר חודשים אחר כך, בכל המאפיות בעיר נהגו כבר לספור 13 כ-12.
ומן העיר הזאת, התפשטה השמועה לערים אחרות, וגם שם אימצו לעצמם האופים את השיטה.
עד היום, ישנה מטבע לשון שהשתרשה, 'תריסר של אופים' - ויש העושים בה שימוש במקומות רבים ברחבי ארה"ב גם בימינו אלה.
נכון שלתת בדיוק את מה שאתה מקבל עבורו תמורה, זה הוגן ונכון. אבל מה יקרה אם תתן טיפ טיפה יותר, מעבר למצופה? אם תוסיף עוד את הקצת הזה של הנשמה היתירה, שעושה את כל ההבדל?
ולא רק בעוגיות, אלא בכל דבר ודבר שאנו עושים. תנו טיפה יותר!
הערה: חיפשתי ברשת מה מקור הביטוי 'תריסר של אופים' וקיבלתי כל מיני תוצאות. רובן מצביעות על כך שראשיתו של המנהג הזה, לספור 13 כ - 12, הוא דווקא במאפיות של אנגליה החל מהמאה ה - 13. אבל מאחר ואנחנו לא עוסקים כאן במחקר היסטורי, אלא סתם בסיפור שמוסר השכל בצידו, נשאר עם הגירסה של ואן אמסטרדם...
תורגם מאנגלית על ידי חמדה גלעד
לדיון בפורום
חודש אוגוסט עבר לארכיון