|
עוף בזיתים ולימון יאמי-יאם, זה מתכון של איה !!! בכל פעם שהיא מספרת לי שהיא מכינה את העוף בזיתים ולימון שלה, הפה שלי נמלא ריר, ואני מכה על חטא - למה התרחקתי מאיה ומתל אביב... וכל כך למה? כי טעם המעדן הזה, יושב לי על קצה בלוטות הטעם מאזבא אל פי לראשונה, לפני שנים אחדות. לא, זה לא היה במקרה אצל איה, אלא במהלך נסיעת עסקים שלי במרוקו. סוכן הנסיעות המקומי, עמו קשרתי קשר להבאת קבוצות תיירים ישראלים למרוקו, לקח אותי ברכבו לסיור בתי מלון, כדי שאוכל להתרשם מתשתית התיירותית שהוא יכול להציע לי, ועל מנת שאבחר את המלונות המתאימים לקבוצות שלי. במיוחד הוא רצה להראות לי מלון קטן ומשובח, אי שם בהרים, מרחק של כשעתיים נסיעה ממראקש. הוא סיפר שהמלון משמש את אצולת הממון המרוקאית, ואפילו משפחת המלוכה נופשת שם מעת לעת. לא בדיוק הבנתי למה הוא חושב שתיירים ישראלים ירצו, או יוכלו לאפשר לעצמם, להתאכסן במלון כזה שמחירו מרקיע שקעים, אבל הוא כל כך התעקש, שלא התנגדתי. התייחסתי לזה כאל יום טיול בהרים. בדרך לשם היו המון עיכובים. הכבישים היו משובשים, הגענו לקטעי דרך שהוצפו במי נהרות שהתמלאו מהגשמים והשלגים, ולא יכולנו להמשיך לנסוע עד שעשינו איגוף ארוך. לאט לאט התחלנו לצבור פיגור, והשעה התאחרה. אני, שיצאתי מהמלון בחפזון, ללא ארוחת בוקר, התחלתי לחוש רעב מציק, אבל עבדול, זה שמו של הסוכן, לא הסכים שנעצור לאכול. 'את לא מבינה כנראה לאן אנחנו נוסעים!' נזף בי. במלון הזה ישנו שף שעבד במיטב המסעדות מרובות מזלגות-מישלן בצרפת. לאכול אצלו זו חוויה של הזדמנות נדירה, וכדאי לבוא אליו רעבים.. נו, התאפקתי.. הגענו למלון בשעות אחר הצהריים. הוא היה סגור ומסוגר. לא שף, ולא מסעדה, ואפילו לא משרד קבלה פתוח. מישהו שיצא לקראתנו, אמר לנו שהמלון סגור בחודשי החורף, עד האביב. כולם בחופשה. בקושי הסכים לפתוח לנו 2-3 חדרים כדי שנוכל להתרשם מהם, אחרי כל הדרך הארוכה שעשינו.. המלון אכן היה מקסים, אבל הרעב שהציק לי עשה אותי חסרת סבלנות ועצבנית, וכל מה שרציתי זה לטרוף משהו, או מישהו, כולל את העבדול הזה שהרתיח אותי שלא בדק לפני היציאה לדרך שהמלון עובד. אבל וחפוי ראש על הפישול שלו, הוא הבין שהדרך היחידה לסתום לי את הפה, היא לסתום לי אותו באוכל. אלא שבדרכים ההרריות הללו של מרוקו, בחלקה הפרימיטיבי ביותר, לא בדיוק היו מסעדות שמתאימות לזרים, כמוני... 'אם צריך', אמר לי עבדול, אני אדפוק על דלת של אנשים בכפר ואבקש מהם לכבד אותנו באוכל. אל תדאגי, יקבלו אותנו מאד יפה..' אני כמובן לא הסכמתי לשמוע על כך, ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי חוזרת רעבה למראקש - מרחק של עוד כמה שעות נסיעה, ומפצה שם את עצמי באחת ממסעדות הפאר שלה. אבל עבדול היה נחוש בהחלטתו להאכיל אותי ויהי מה. נסענו בכפרים קטנים שברחובם הראשי היתה שורת חנויות ודוכנים עלובה. בכל כפר, חנות אחת היתה מין מסעדה מקומית: על שולחן רעוע בצד הדרך הוצבו כמה כלי חרס עם שפיץ מחודד (כלי אופייני למקום הנקרא טאג'ין). עצרנו ליד כל דוכן כזה, אבל לרובם נגמר כבר האוכל, והטאג'ינים היו ריקים. בכמה מקומות, נשארו רק שאריות טבולות בשומן. עבדול היה ניגש בכל פעם לשולחן, מרים את המכסים, מרחרח, וחוזר עם קביעה פסקנית: 'זה לא מתאים לך'. בסופו של דבר, מצאנו 'מסעדה' אחת כזאת, שהיה לה דווקא טאג'ין מלא בעוף וזיתים ולימונים. איזו קריאת צהלה פרצה מפינו. אני לא אתאר כאן את הטינופת והזוהמה בה ישבנו. שולחנן רעוע שכבר מזמן שכח את צבעו המקורי, כסא מתנדנד שמסמריו בולטים, הכל מתחת לכפת השמיים בקור של בערך 0 מעלות, וכעשרים ילדים קטנים + כמה סקרנים מבוגרים, עומדים וצופים במחזה הנדיר במחוזותיהם. הצלחות שהוגשו לנו היו מבריקות מנקיון, בניגוד משווע לסביבה העלובה. שתי פיתות בשרניות חוממו על אש פתוחה שבערה על ידינו, והוגשו לשולחן כשהן מפיצות ריח משכר. הטאג'ין כולו הובא אחר כבוד אל שולחננו, ובעזרת מצקת קטנה לקחנו לנו לצלחת פיסות עוף, זיתים ברוטב אדום, ופרוסות לימון דקיקות. מזלג? כף? סכין? אין. אוכלים בידיים, עם הפיתה. אני, שהרגשתי עם זה לא כל כך נוח, ביקשתי לשטוף את הידיים לפני שאני מתחילה לאכול בעזרתן, ועבדול הציע שהוא יגש קודם לכן לראות את השירותים, יתכן שהמראות שם לא יעברו את סף הרגישות שלי. הוא אכן חזר והכריז שלא כדאי שאלך לשם, ושאל לי לדאוג לידי הלא נקיות, הוא שלח אחד הילדים לבית שלו להביא לי משם סכין ומזלג. מה אגיד לכם, האוכל הזה היה אגדי, וכבושם הזה לא בא אל פי מזמן. שילוב הטעמים המם אותי, והבישול הממושך של העוף בכלי החרס, על אש גחלים, נתן לתבשיל רכות ומרקם כשל חמאה נמסה בפה. התענגנו על כל הסיר, עד פירור הפיתה האחרון, וניגבנו את הצלחת עד שאפשר היה לוותר על רחיצתה. ומאז אני חולמת על עוף בזיתים ולימון.. כשאיה תיארה לי את המתכון שלה, ידעתי שבינגו, זה זה! זה בדיוק זה! אני מתכוונת לגשת להכין אותו (יש לי בבית זיתים? תכף אבדוק ) מיד ברגע שאסיים להקליד כאן. ואני מציעה גם לכם..  עוף בזיתים ולימון  המצרכים1 עוף, מחולק למנות 1 קופסה של זיתים ירוקים מגולענים פפריקה חריפה (איה לא תכעס אם תשתמשו במתוקה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר..) כורכום מלח כף של שום כתוש 1 חבילת כוסברה קצוצה מיץ מלימון אחד פלחים דקים מחצי לימון אופן ההכנהמרוקנים את תכולת קופסת הזיתים לסיר , מכסים במים ומביאים לרתיחה. מבשלים 5 דקות. פעולה זו חשובה כדי להרחיק מן הזיתים את המרירות. שוטפים את הזיתים במים קרים, ומניחים במסננת. מחממים שמן באותו סיר, מוסיפים אליו את הפפריקה והכורכום ומערבבים היטב נזהרים לא לחרוך, הכוונה היא רק שהשמן ייצבע בצבעי התבלינים לרחוץ את חלקי העוף ולייבשם במגבת נייר להכניס את נתחי העוף אל השמן, ולהפוך אותם כך שכל שטח הפנים שלהם י'תפוס צבע' מטגנים מעט את העוף, ואחר כך מוסיפים כף שום כתוש. קוצצים חבילה שלמה של כוסברה, ומוסיפים אל הסיר. מערבבים הכל יחד במשך כמה דקות. פורסים חצי מהלימון לפרוסות דקיקות ומוסיפים לתבשיל. מוסיפים גם את הזיתים המגולענים. מתבלים במלח (בזהירות, הזיתים מלוחים..) סוחטים את הלימון ושופכים את המיץ לסיר. מערבבים הכל, ונותנים להתבשל על אש קטנה כשעה עד שעה וחצי. שימו לב שהתבשיל מתבשל ללא תוספת מים. העוף מגיר נוזלים, ומיץ הלימון מתווסף אליהם. במידה ונראה שהתבשיל זקוק נואשות לתוספת נוזלים, אפשר לשפוך לסיר חצי כוס מים רתוחים. אני מתכוונת לנסות לבשל את כל העסק בסיר חרס בתנור.. אולי אצליח לשחזר את החוויה של מרוקו. חזרה למאכלי עוף
|
