צ'אפאטי - פיתה הודית

אחד הדברים הכי טעימים שיש לאכול בהודו, זה צ'אפאטי..
טוב, אני קצת מגזימה. יש הרבה דברים טעימים אחרים.
הנה, אני מנסחת מחדש: אחד הדברים הכי טעימים שאפשר לאכול בהודו בשבוע הראשון לשהיה שם, הוא צ'אפאטי. הייתי מעיזה ואומרת אפילו, שזה אחד הדברים הבודדים שתייר חדש וירוק, שזו לו הפעם הראשונה בהודו, מרשה לעצמו לאכול שם..

מדובר במין פיתות דקות ושטוחות, עם מרקם וטעם נהדר, שההודים 'מנגבים' אתן את האוכל שלהם.
סכין ומזלג אינם כלים המקובלים בשולחן הודי טיפוסי, אוכלים שם עם הידיים, ועם הצ'אפאטי.
ותמיד רק עם יד ימין, אף פעם לא תראה הודי נעזר בידו השמאלית לצורכי אוכל. היד השמאלית נחשבת לטמאה, כי היא זו שמנגבת את התחת... אז יש הפרדה ברורה..

האמת היא שעל אף הסחי והזוהמה ברחובות, שמתי לב שההודים, כאנשים פרטיים, מאד מקפידים על היגיינה אישית. לא קרה פעם שראיתי הודי מתיישב לאכול לפני שהוא רוחץ ידיים במים וסבון. לפעמים הסבון נראה על הפנים, ויש חשש שהוא יותר מטנף מאשר מנקה, אבל הם לא מוותרים על הרחצה הזאת לפני האוכל.

רוב התבשילים ההודים הם נוזליים כאלה, מלאי רוטב, ובהיעדר כף, סכין, או מזלג, הצ'אפאטי משמש כלי עזר להעברת האוכל מן הצלחת אל הפה. הודי ממוצע יכול לאכול 4-5 צ'אפאטי בארוחה אחת, הם בדרך כלל מוכנים בו במקום ומוגשים לשולחן חמים-בוערים, ישר מהאש.

בשבוע הראשון שלנו בהודו, באמת לא העזנו לאכול הרבה חוץ מצ'אפאטי. נסענו נסיעות ארוכות, האוטובוס עצר בהרבה מסעדות דרכים שנראו לנו מפוקפקות, ועד שאתה לא חוטף את השילשול הראשון שלך ומגלה שזה לא כל כך נורא, ממש פחדנו להכניס לפה דברים מקומיים. כל הנוסעים היו מתנפלים על האוכל במסעדות האלו, העצירה הבאה תהיה רק בעוד ארבע-חמש שעות, ואנחנו ישבנו ואכלנו 2-3 צ'אפאטי כל אחד.. קינחנו במים מינרלים, ואמרנו, אחחח איזו אחלה ארוחה..

כמובן שלא ויתרתי על השתתפות בקורס בישול הודי. יצאתי משם עם מתכונים נפלאים, שלא רק שמעתי או קראתי עליהם, אלא ראיתי במו עיניי את דרך ההכנה והשתתפתי בה.
מה אגיד לכם, אני יכולה עכשיו כבר לפתוח מסעדה הודית בירושלים..

אז בואו נתחיל עם הא"ב של האוכל ההודי, הצ'אפאטי. אני מכינה אותו לעיתים די קרובות בבית, וכולם מתענגים עליו..

ככה עושים:

צ'אפאטי - פיתה הודית

המצרכים
1 כוס קמח לבן רגיל
1 כוס קמח חיטה מלאה
חצי כוס מים

אופן ההכנה
בהודו מכינים את הצ'אפאטי מקמח מיוחד שלא הצלחתי להבין מהו. הוא קצת יותר כהה מקמח חיטה לבן רגיל, אבל המורה קראה לו כל הזמן wheat flour. היא בפירוש חזרה ואמרה לא להשתמש בקמח לבן רגיל... אז אני באמת לא יודעת למה התכוון המשורר. החלטתי שאני לא שוברת את הראש, אני פשוט מערבבת חצי קמח כהה וחצי קמח בהיר, ויוצא לי מצויין.

שמים את שני סוגי הקמח בקערה.
מוסיפים את חצי כוס המים לאט לאט, תוך לישה נמרצת.
צריך להגיע לבצק גמיש וחלק. אם יש צורך להוסיף עוד טיפת מים, מוסיפים
מכסים את כדור הבצק, ונותנים לו לנוח כחצי שעה.

מחלקים את הבצק לכדורים בגודל כדור פינג פונג
פותחים כל כדור עם מערוך, על משטח מקומח, לצורה עגולה, בערך בגודל של פיתה רגילה, כמו לפלאפל.

מחממים מחבת גדולה וכבדה. אני מכינה 'במחבת השף' החשמלית, יש בה המון מקום.
כשהמחבת חמה מאד, בלי אף טיפת שמן, מניחים בה 2-3 צ'אפאטי.
קולים היטב מצד אחד, כשתי דקות, ואז הופכים לצד השני.
הצ'אפאטי משנה טיפה את צבעו, ומקבל 'כוויות' חום בכמה נקודות. הוא נקלה די מהר.
מוציאים אותו לצלחת, ומכניסים למחבת נאגלה נוספת.
ועכשיו מגיע הפטנט, שעושה את כל העסק לטעים כל כך:
בזמן שהנאגלה השניה של הצ'אפאטי נקלית במחבת, מדליקים את הגז הסמוך אליה.
אוחזים את הצ'אפאטי של הנאגלה הראשונה במלקחיים ארוכות, כמו אלו שמשתמשים כשעושים על האש.
מביאים את הצ'אפאטי אל להבת הגז הבוערת, ומניחים אותו עליה לכמה שניות. הצ'אפאטי מתנפח, ונקלה עוד קצת, מקבל מקומות קצת שרופים אבל טעימים. מיד הופכים גם לצד השני, ומעבירים לסלסלת הגשה. עושים כך עם כל הצ'אפאטי. חלקם תופחים, ומקבלים 'בטן' של אוויר שאחר כך צונחת, אבל בינתיים נפרדת הפיתה הזאת כאילו לשני חלקים שיש חלל ביניהם.
מגישים לשולחן חם!

בהודו, מכינים תמיד צ'אפאטי על המקום, לפי מספר הסועדים. אם נגמר ורוצים עוד, מחכים 5 דקות, ויש משלוח חדש, חם.
אצלנו בבית לא התחלקנו על השכל, לא?
אז אם מכינים כמות, ולא אוכלים את כולה, אפשר לחמם במיקרו כך:
מרטיבים את הידיים, מנערים אותן, אוחזים צ'אפאטי שהתקרר ומלטפים אותו עם ידיים רטובות. הוא מקבל קצת לחלוחית, וככה מכניסים אותו למיקרו לחימום קצר ומהיר.

יאללה, איצ'יקידאנה, אל תתעצלו ולכו לנסות!


חזרה למסביב לעולם